את הצויליזציה האנושית מקובל לחלק לשלוש תקופות שאת שמן הן לוקחות מחומר הגלם ליצור כלים בכלל וכלי זין בפרט:תקופת האבן,תקופת הברונזה ותקופת הברזל.
תקופת הברזל מתחילה בארץ ישראל בסביבות 1050 לפנה"ס,אך גלוי הברזל וסודות עיבודו מתחיל מעט קודם לכן באנטוליה ובקוקז ומאוחר יותר,מתפשט ובמהרה,לאגן המזרחי של הים התיכון,מצריים והציויליזציות של מסופוטמיה.
יחד עם הפיכת הברזל לחומר הגלם העקרי ליצור כלים חלה ירידה בעוצמה הפוליטית והמדינית של מצרים יחד עם התגבשות וחדירה של עמים לאגן המזרחי של הים התיכון,בכלל,ולארץ ישראל בפרט.
העמים המפורסמים שחדרו למרחב ארץ ישראל,והדיחו ממנו את ההגמוניה המצרית,היו הפלישתים והישראלים. על הישראלים לא צריך להרבות במילים,אך לגבי הפלשתים,שהיו חלק מגויי הים,כדאי להזכיר שהפלישתים עם רק עם אחד שנטל חלק בנדידת העמים שנקראים גויי הים ועמים נוספים,כמו השרדנה,התישבו ברחבי ארץ ישראל –בימין השרדנה התישבו באזור הכרמל והיו עוד,שמוקרם איננו ידוע בודאות והתיאריות על מקורום ועל הסיבות להגירה די מרובות.
אציין,בהכנעה,את השרדנה שעל פי מחקרו של פרופ’ אדם זרטל (ז"ל) ממורי,מצביע ברמת סבירות גבוהה מאוד על כך שמקורם של השרדנה הוא מסרדניה ולא,בגלל הדמיון בהגיית השם אלא בשל מבנים וסימני הגירה בסרדניה שמצביעים על קשר של שבט גויי הים – השרדנה – כמי שמקורם בסרדניה.
עוד במרחב שלנו מתגבשים להם עמים,שחלקם עם קשרים עם ישראל,כמו העמונים,המואבים האדומים ועוד.
במגידו,האחיזה המצרית בתחילת האלף הראשון לפנה"ס נחלשת והיא נכבשת על ידי ישראל. החפירה באתר,שרובה באה ממצאים של משלחות ידין למגידו,מצביעה על תחילת אחיזה של ישראל בעיר בתקופת שלמה המלך ואת עיקר פריחתה בתקופת הברזל,וגם שיא פריחתה בתקופה הזו,בימיו של אחאב,ממצאים שחוזרים על עצמם גם בחצור.
והממצאים של תקופת הברזל בכלל ומימיו של אחאב בפרט,בתל מגידו,ומחפירותיה של משלחת ידין – הן כאן לפניכם:
הברונזה,שהיא תערובת של נחושת ובדיל,מופיעה כחומר יצור הכלים העקרי בסביבות 3300 לפנה"ס ולקראת 1050 לפנה"ס מוחלפת מתכת אחרת:הברזל.
על שם מתכת היצור העיקרת,הברוזה,נקראת כל התקופה שבין 3300 ל 1050 לפנה"ס תקופת הברונזה,והיא מחלקת לארבע תקופות משנה,חלוקה שקשורה בתהליכים גיאופוליטים שמתרחשים במרחב שבין מצרים ומסופוטמיה,אסיה הקטנה ובאזור האיגאי והן:הברונזה הקדומה,הברונזה הביינמית,הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. בשל תהליכים גיאופוליטים,של עלייתן ונפילתן של תרבויות במרחב,ישנה חלוקת משנה בחלק מארבעת תקופות הברונזה,חלוקה שעם התפתחות המחקר הארכאולוגי השנתה במהלך השנים ועל כך,בהזדמנות אחרת.
תקופת הברוזה המאוחרת,שבה עיקר ענינינו,מתחילה עם כיבוש מצרים על ידי ההיקסוס ב – 1550 לפנה"ס ומסתיימת ב – 1050 לפנה"ס עם ירידת השפעתה של מצרים במרחב של ארץ ישראל. הברונזה המאוחרת מתאפיינת בשלטון של מצרים על מרחב ארץ ישראל ומסתיימת עם פלישתם של גויי הים ושל שבטי ישראל,ואחרים, למרחב ואיתם מגיעה מתכת חדשה ליצור כלים: הברזל.
בימי השלטון המצרי במרחבי ארץ ישראל ערי המדינה במרחב מגיעות לשיאן מבחינה של עושר כלכלי ועושר תרבותי שבא לידי ביטוי בפריחת ערי המדינה ובהן מגידו,והממצא הארכאולוגי,במגידו לענינינו,המצביע על עושר זה.
מניין נובע עושרן של ערי המדינה במרחב ארץ ישראל בואכה לברונזה המאוחרת? שתי נקודות מפתח מעגנות את פריחת ערי המדינה,בכלל ומגידו בפרט,בברונזה המאוחרת,והן:השלטון המצרי וצבע הארגמן.
בברונזה המאוחרת נמצאת האימפריה המצרית באחד משיאיה,חוסן כלכלי ופוליטי שבו מרחב ארץ ישראל והשליטה בו,מקנים לאמפריה המצרית עוצמה אדירה במסחר הכלכלי והתרבותי עם מסופוטמיה,אסיה הקטנה והאזור האיגאי- והציויליזציות שמאכלסות אזורים אלה.
צבע הארגמן הופך למיצרך נדרש ושכיח בצוויליזציה של מזרח הים התיכון,אסיה הקטנה,מסופומיה ומצרים עצמה. חלזון הארגמן גדל בחופיה של ארץ ישראל,חופים הנשלטים על ידי ערי המדינה של ארץ ישראל שנמצאים תחת שלטון האימפריה המצרית,כאמור.
בתעודות מיצריות מהברונזה המאוחרת מכונה מרחב ארץ ישראל:כנח’נ. ובמצרית כנח’נ פרושו:ארגמן. עם התפתחות הכתב,בכלל והעברי בפרט,מעוברת השם כנח’נ לכנען.
כאמור: אחד משיאיה של עיר המדינה מגידו הוא בברונזה המאוחרת,תחת השלטון המצרי,והתמונות מהממצא הארכאולוגי של תקופה זו,כאן לפניכם:
מטרת הארכאולוגיה היא למצות את מירב המידע על העבר,באמצעות מחקר מדעי שיטתי ובמטרה להגיע לשחזור של מצב פני הדברים לידע ומידע אודות אורח החיים של תרבויות העבר.
הראשון שניסה למצות מידע על העבר על סמך חפירה באתר היסטורי היה נבואיד מלך בבל (מלך בין 556 – 539 לפנה"ס). נבואיד חפר וגילה מקדש קדום בבבל ולאחר חפירה,וככל הנראה,שיחזור הוא הפך את המקדש הקדום למוזיאון.
בימי הביניים גובר העניין בתרבות היוונית-רומית עניין שיצר,באירופה,את תקופת הרנסאנס. במאה ה – 15,העקבות העניין הגבר בתרבות יוון ורומי,יצר פלביו יונדו מדריך שיטתי לשרידים וטופוגרפיה של ממצאים מהתקופה היוונית רומית.
קיריאקוס מנאקונה,בן המאה ה – 15 פרסם ספר ובו ממצאים ארכאולוגים שאסף במסעותיו ברחבי האימפריה הרומית ביזנטית ובמזרח התיכון והוא,קיריאקוס,נחשב למבשר מדע הארכאולוגיה.
במאה ה – 19 מתחיל מחקר שיטתי מסודר ומתועד של אתרים ארכאולוגים שמתבצע על ידי ארכאולוגים שזה מיקצועם,ולא בידי חובבנים.
בתחילת המחקר הארכאולוגי מתבסס המחקר האתרים ארכאולוגים על חתך סטראטיגרפי לרחבו או לאורכו של האתר,ובדיקת הממצאים משכבות השונות שנמצאו בחתך.לשיטת החתך היו ויש הרבה מגרעות ובהמשך המחקר הארכאולוגי הוחלפה השיטה בשיטת רבועי החפירה שלפיה,מחולק האתר לריבועים של 10/10 מטרים והחופרים מורידים שכבה שיכבה בכל ריבוע וריבוע,מתעדים את הממצאים ובכך מספרים את סיפורו של האתר על שלל שיכבותיו שנוצרו בימים שבהם היה פעיל.
ראשית החפירה באתר מגידו התבצעה על ידי שומאכר בשנים 1903-1905 בין 1925-1939 חופרת בתל משלחת של המכון הארכאולגי של אוניברסיטת שיקגו במימון של רוקפלר. שתי משלחות החפירה הזו ביצעו לרוחבו של התל חפירה סטרטיגרפית,קרי חתך שבוצע מראש התל לבסיסו,והממצאים שנמצאו בה הונצחו בסדר השכבות שבחתך.
בשנים 1960, 1966, 1967 וב 1974 מבצע פרופ’ יגאל ידין חפירה בתל מגידו מטעם האוניברסיטה העברית. חפירה זו נעשתה בשיטת הריבועים,תוך התחשבות ופירוט של ממצאים של שומאכר ואוניברסיטת שיקגו ובכך תרמה ידע מדעי על התקופות השליטים והתרבויות שישבו בו. מאז 1994 מתבצעות עונות חפירה בתל מטעם אוניברסיטת תל-אביב בראשות פרופ’ פינקלשטיין ופרופ’ אוסישקין.
חפירה של פרופ’ ידין הרחיבה את החתך שביצעו שומאכר והמשלחת משיקגו,וחפר בו בשיטת הרבועים,שיטת החפירה והמחקר המודרנית שבשימוש גם כיום. בחפירות אלה העשיר וגילה ידין את רום חשיבותו של תל מגידו בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופת הברזל.
והתמונות,מהחתך בתל ומהחפירות של ידין,הן כאן לפניכם:
חוקר האירוסים Dykes הוא זה שזיהה את אירוס ארם נהריים ונתן לו את שמו. בישראל כ- 18 סוגים של אירוס ואירוס ארם נהריים הוא האחרון לפרוח,פריחתו מתרחשת בחודש מאי. האירוס אופיני למדרונות הרים שגובהם בין 600 ל 1400 מטר מעל לפני הים. בשל מקומות פריחתו אירוס ארם נהריים פורח באופן טבעי במורדות החרמון בלבד ולגבי תפוצתו בארץ ישראל הוא מוגדר כמין שנמצא במצב של הכחדה מהטבע.
בימי יוון ורומא כתשו את שורשו אל הצמח ועשו ממנו תרופות ותמרוקים. בשל כך פקעות של אירוס ארם נהריים גודלו בחצרות ובשדות יעודיים ולכן,מחוץ להביטת הטבעי שלו,האירוס עדיין שכיח ברחבי הארץ.
מסיבות לא ברורות נהגו מוסלמים בארץ ישראל לשתול אירוס ארם נהריים בבתי הקברות שלהם ותפוצתו מחוץ להביטת הטבעי שלו,בארץ,שכיחה בקרב בתי קברות עתיקים של המוסלמים.
בשונה מאירוסים אחרים,אירוס ההיכל למשל,אירוס ארם נהריים מוציא קנה אחד ארוך וגבוה ובקצהו מספר פרחים. גובהו של קנה האירוס עשוי להגיע לכדי 150 ס"מ.
אירוס ארם נהרים הוא צמח מוגן,על פי חוק.
במזרח כפר סבא,בשלהי שיכון יוספטל,היה בעבר בית קברות מוסלמי. בית הקברות הושחת ולמעט ידע על מיקומו אין לו זכר למעט דבוקה של אירוס ארם נהריים שעולה ופורח בימים אלה,ובצהרי שישי ביקרתי את דבוקת האירוס המרשים הזה – ולצלמו.
בדרך כלל אינני נוהג לציין את פרטי ציוד הצילום,לרוב זה לא חשוב. במקרה של הצמח המרשים הזה החלטתי ל"פנק" את תצלומיו בעדשת ההליוס שמיצרת תמונות עם אופי מאוד יחודי לעדשה הזו,אופי שנובע מהתיכנון שלה שנטוע עמוק בראשית המאה הקודמת במפעל ג’ינה של קרל צייז שהיה במזרח גרמניה. ונפעם,העדשה המיוחדת הזו,לא איכזבה אותי והנציחה את האירוס כיאה ליופיו ומעמדו.
כשבוחנים אתר ארכיאולוגי בכלל,ואת מיקומו הגיאוגרפי בפרט,צריך להסתכל עליו בעינים של זמנו ולא בעיניים של היום. נהר הירקון היווה מכשלה פיזית קשה להתגברות בפני כל מי שנע בדרך הים,Via Maris,דרך ראשית ורבת חשיבות למסחר ולמדינאות של ימי קדם. הסיבה לכך היא שפעת מימיו של הירקון,שפע מים שגרם להצפה של מישור החוף והפיכתו לבלתי עביר.
המקום היחיד שבו דרך הים היתה יכולה להעביר שיירות צפונה היא באזור השפייה של עינות הירקון מעבר שידוע בשמו:מעבר אפק. מי ששלט במעבר אפק הפך לאדון הארץ.
מגדל אפק הוא נקודה רמה ששולטת טופוגרפית על מעבר אפק,והוא נמצא מזרחית למבצר אנטיפטרוס הידוע גם כתל אפק אשר שלט על מעבר אפק לפחות מהאלף השני לפני הספירה,על פי תעוד מכתבי המארות.
בתקופת בית שני מוקם במגדל אפק ישוב יהודי שמתקיים מחקלאות ולא בהכרח נועד לביצור שמטרתו שמירה על מעבר אפק,מה שהיה,ככל הנראה,עדין תפקידו של השליט בתל אפק הסמוך.בשנת 67 לספירה,בעקבות המרד הגדול,הורסים הרומאים את הישוב היהודי במגדל אפק.
מגדל אפק עומד בשיממונו עד להגעת הצלבנים לארץ. בתקופה הצלבנית,מוקם על התל מבצר שמקבל את השם מיראבל. ב 1187 נכבש מבצר מיראבל על ידי האיסלם וארבע שנים מאוחר יותר,במסע הצלב השלישי נהרס המבצר על ידי הכוחות הצלבניים אך נתפס ומשוקם בשנית עם קום הממלכה הממלוקית בארץ ישראל שבסופה ננטש המבצר ונשאר לעמוד בשיממונו כארבע מאות שנה.
במאה ה- 16 בעת השלטון העות’מני מוקם במקום כפר ערבי בשם מג’דל יאבא שלא משקם את המצודה הממלוכית ועושה בה שימוש משני. במאה ה -19 משתלט על מג’דל יאבא שייך צ’אדק אל ג’מעיני שהופך את המבצר הממלוכי לוילת המגורים שלו ועוסק בגביית דמי חסות מהעוברים ושבים במעבר אפק,עד שהשלטון העות’מני מואס במעשיו ומגלה אותו מהמקום.
הכפר הערבי באתרו,ממשיך להתקיים ומקבל את הכנוי מג’דל צ’אדק.עם קום המדינה נכבש הכפר ותושביו נסים ממנו לבלי שוב. אדמות הכפר נמצאות כיום בתחום ראש העין והקיבוצים עינת וגבעת השלושה.
ב 1994 מוכרזים 30 דונם שבמרכזם המבצר הממלוכי כגן לאומי וב 2005 מתווספים לגן הלאומי 1671 דונם. ב – 2013 נסגר הגן הלאומי תל אפק וכניסת הציבור לתחומם נאסרה עקב מעשי ונדליזם שבוצעו במתחם הממלוכי. שלוש שנים מאוחר יותר,ולאחר הסדרת שטחי הגן הלאומי עם עיריית ראש העין,החל תהליך שיפוץ ושיקום ברחבי הגן הלאומי תל אפק ובמרס 2021 נפתח הגן הלאומי לביקור מטיילים אם כי עבודות השיקום והפיתוח עדיין נמשכות.
בשישי האחרון ביקרתי בגן לאומי תל אפק,והתמונות,מהחי,צומח ודומם שבו,הן כאן לפניכם:
עבודת הדוקטוראט של נורית ובר,דוקטוראנטית בפקולטה למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית,מצביעה על כך שמאז תחילת תקופת ההלוקן,תקופה שהחלה לפני כ- 11500 שנה ונמשכת גם היום,מפלס ים המלח היה מתחת לרום של מינוס 400 מטר מתחת לפני הים וכי המצב שבו החלק הדרומי של הימה יבש הוא מצבו השכיח של ים המלח,בתקופה הזו,למעט שתי תקופות של שיא ברום הים,בתקופה הרומית ביזנטית ובסוף שנות ה- 30 תחילץת ה – 40 של המאה הקודמת – תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל אז רום הימה היה סביב ל 380 מטר מתחת לפני הים.
בהקשר זה יש לציין כי התיבשותו של החלק הצפוני של ים המלח במאה ה -20 מואץ בידי אדם ובעיקר בידי מפעלי ים המלח וזאת בנוסף להליך ההתיבשות הטבעי המוזכר.
חוף לידו הוא החוף הצפון מערבי של ים המלח חוף שהיה ברום של מינוס 380 מטר מתחת לפני הים כמצבו דאז,בראשית המאה ה – 20. ב – 1929 מוקם בחוף מחנה עבודה שבו התגוררו פועלים של מפעלי ים המלח,שאז ועד 1948,פעלו בצפון ים המלח ולא במקומם הנוכחי. בהמשך,בסמוך למחנה העבודה,הוקימה חברת בת של מפעלי ים המלח מתחם מרחצאות ובית מלון ובהמשך גם מסעדה לחוף הים. לחברת הבת של מפעלי ים המלח,מקימת המתקנים האמורים,קראו קלי"ה שם שניתן היום לקיבוץ בצפון הימה ולחוף הים שלו שעדיין פעיל גם ב 2021. מאז נסוג היום,כאמור כחלק מהטבע ועם תרומה נכבדת של אותם מפעלים – מפעלי ים המלח,חופו הצפוני של ים המלח נמצא שלושה קלומטרים דרומית מחוף לידו.
בשישי האחרון ביקרתי במסעדה הנטושה של חוף לידו ובמחנה העבודה של פועלי מפעלי ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:
קאסר אל יהוד,מבצר היהודים,נמצא כעשרה קילומטר מזרחית ליריחו על נהר הירדן. על פי התנ"ך במקום זה חצו בני ישראל את הירדן כשנכנסו לארץ כנען,כמו גם – המסורת הנוצרית מיחסת למקום כמקום שבו יוחנן המטביל הטביל לנצרות את ישו ומאמיניו.
בשל החשיבות של המקום למסורת הנוצרית הוקמו סביב לאתר כנסיות רבות של זרמים רבים בנצרות והמקום זכה לכנוי "ארץ המנזרים".
עד 1967 ארץ המנזרים היה חלק מהממלכה האשמית ובמהלך השנים האלה התגברה פעילות פח"ע כשמחבלים,מירדן,ניצלו את המנזרים באזור,ואת המורא שהטילו על יושביהם,על מנת לחדור לישראל ולבצע פיגועים.
לאחר שנכבש האזור על ידי ישראל,במלחמת ששת הימים,ארץ המנזרים הונחה מאחורי גדר הבטחון באזור וכתוצאה מכך,ומשיתוף הפעולה של הנזירים עם המחבלים,המנזרים ננטשו. על מנת שלא לאפשר שימוש במנזרים הנטושים לביצוע פעולות טרור שטח ארץ המנזרים מוקש והגישה אליו הפכה לבלתי אפשרית.
בתחילת שנות ה- 80,של המאה הקודמת,ביקשה הפטריאכליה היוונית אורטודוכסית,לקבל גישה לאתר הטבילה בקאסר אל יהוד על מנת לחוג במקום את חג ההתגלות שנחוג כל 18 בינואר. האישור התקבל ופעם בשנה,ביום ה 18 של חודש ינואר,נפתח שער גדר המערכת ומאמינים של הכנסייה היוונית אורטודוכסית הורשו להגיע לאתר הטבילה תוך השגחה של צה"ל על מנת שלא יפגעו מהמיקוש שבמקום.
בשנת 2000 לקראת ביקורו של האפיפיור האזור המוביל משער גדר המערכת לאתר הטבילה נוקה ממוקשים והוכשר לגישה ללא צורך בלווי צבאי ובביטחה. ב 2003 עלה הירדן על גדותיו ושוב הוצף אזור הטבילה במוקשים שנוקו והפעם,לאחר גיוס ההון הנדרש על ידי הכנסיות הנוצריות ורשות הטבע והגנים,נוקה האזור ממוקשים וב 2011 נפתח לביקור כאתר של רשות הטבע והגנים שאיננו דורש תיאום כלשהו,למעט זההנדרש עקב מגיפת הקורונה בוארכה 2020.
חלק מהמנזרים בארץ המנזרים נפתחו לגישת מאמינים מספר פעמים בשנה ובתיאום עם צה"ל ורשות הטבע והגנים,ברם: בימים כסדרם המנזרים סגורים וסביבתם ממוקשת או חשודה ככזו ולכן הביקור בהם אסור מטעמים של ביטחון אישי.
למיטב ידעתי ניתן לתאם ביקור בחלק מהמנזרים בארץ המנזרים באמצעות התיאום והקישור של צה"ל ורט"ג אבל לא ניסיתי.
בשישי האחרון ביקרתי בקאסר אל יהוד,שסגור לטבילה עקב מגיפת הקורונה,ופה ושם הצלחתי להגניב את עדשת המצלמה אל בין גדרות המנזרים,אלה שהיו נגישים,מבלי להסתכן בכניסה לאזור הממוקש או החשוד ככזה – והתמונות,הן כאן לפניכם:
במישור הצפון מערבי של ים המלח כשלמרגלותיו נחל קומראן שוכן תל קומראן.ראשית המחקר הארכיאולוגי באל קומראן קשורה בארוע שבו מצא רועה בדואי כדים ובהן מגילות גנוזות הכתובות בעברית עתיקה.
סיפרון של מגילות קומראן,שנמצאו במערות שבנחל קומראן בסמוך לתל,שווה התיחסות בנפרד ברם: מהכתוב במגילות עולה שאת אותן מגילות כתבו בני כת יהודית ובהן,בין השאר,תיארו את אורחות חייהם.
בתקופה החשמונאית מתפצלת היהדות לשלושה זרמים:הצדוקים,הפרושים והאיסיים. המידע על זרם הצדוקים איננו רב אך מקובל לחשוב שהם שללו את התורה שבעל-פה,את החיים שלאחר המוות והחזיקו בפרשנות משלהם לתורה. הצדוקים נמנו עם בני מעמד הכהונה והאריסטוקרטיה של היהדות בתקופת בית שני.
הפרושים הם מניחי אבני היסוד ליהדות האורטודוכסית כפי שמוכרת לנו כיום כזרם המרכזי ביהדות של ישראל 2021 ומשכך עקרי אמונתם מוכרים לכולנו דאז וגם היום.
לגבי האיסיים הדיעות חלוקות. המידע על כת האיסיים ועל אורח חייהם מגיע אלינו ממקורות יוונים בלבד ואם משווים את הידוע לנו על האיסיים אל מול מה שנכתב על אורחות חייהם של "עדת היחיד" כת היהודים שישבו במערות קומראן והשאירו את מגילות ים המלח,נמצא: שאין התאמה בין השתיים ולא בטוח שיש קשר בין "עדת היחיד" שחיו בקומראן וסביבתה לבין האיסיים.
המחקר הארכאולוגי בתל קומראן מצביע על מספר שימושים בתל ועל רצף ישובי שמתחיל,ונגמר,בתקופת בית שני. הממצא מדבר על אתר ובו מרכז רוחני עם הרבה מאוד מקווי טהרה,ממצא שמשייך את האתר לעדת היחיד כמו גם מיצד חשמונאי שככל הנראה שימש להגנה על הדרך שלמרגלותיו וגם ממצאים מעידים על חנייה של צבא רומי באתר לקראת סוף התקופה.
המידע המדעי אודות כת האיסיים לוט בערפל ולעומת זאת,אורחות חייהם של כותבי המגילות הגנוזות,כמו גם הממצא הארכאולוגי בתל קומראן מעלים את הסברה המדעית על כך שהאתר שימש זרם בקרב הצדוקים ו/או שימש את הכהונה הצדוקית כאתר להימלט אליו במקרה ויהיה צורך,אם כתוצאה מצורר או במקרה והזרם הפרושי יצר את צעדיהם.
לדעתי יש לראות בקשר בין המגילות הגנוזות,כת היחיד שהעידה על עצמה כמי שכתבו אותן והשימוש שנעשה באתר הקומראן לבין הצדוקים ולראות בממצא הזה מקור אור על אודותם ובהוספת ידע שלנו,כיום,על הזרם הזה ביהדות של בית שני.
בהקשר זה מקור ביבליוגרפי,לקריאה נוספת:רחל אליאור "זיכרון ונשייה – סודן של מגילות מדבר יהודה",הקיבוץ המאוחד ומכון ואן ליר,2009.
בשישי האחרון ביקרתי בתל קומראן ובנחל קומראן שלמרגלותיו והתמונות,הן כאן לפניכם:
חבורת חיליים מקבלת את פננו אל מול הברזל הנעול של הגן הלאומי תל הרודיון. חלפות דקות וטנדר הילוקס מאוכלס בכמה חיליים,חמושים מכף רגל עד ראש,חונה מול שער הברזל הנעול משאיר פייסת כביש מימינו לעבור בה. שניות אחרי הילוקס הצה"לי מגיעה אופל חבוטה וישנה נושאת לוחית רשוי פלסטינית. ממנה יוצא גבהה קומה לבוש במדי רשות הטבע והגנים. הגבוהה פתיר אתשער הברזל מאסוריו,נכנס לאופל החבוטה ומדדה דרכו במעלה השביל כשהילוקס מאבטחת אותו מאחור. במופע זה של דו קיום נפתח השער למקום שבו מסתיים דו-קיום אחר,זה הורדוס (יש לבטא Hor- Dos) ושל עם ישראל.
באזור אדום,מזרחית להרי אילת,בתחילת המאה הראשונה לפנה"ס יושב שבט ממוצא שמי:האדומים. לאדומים קשרים טובים עם ממלכת ישראל ויהודה שבשיאה,אביו של הורדוס אנטיפטרוס היה איש סודו של יוחנן הורקנוס השני כוהן גדול ומלך יהודה דאז. אנטיפסטריס האדומי,נושא לו לאישה את קיפרוס ממוצא נבטי וביחד הם מביאים לעולם חמישה ילדים:פצאל,הורדוס.יוסף,פירורא ושלומית. וכן,השמות עם המיצלול העברי נובע מהיותם של האדומים שמים כמצאנו אנו.
בשנת 37 לפנה"ס ממונה הורדוס למלך ישראל ושליטה מטעם רומא. כמו רובם של שליטי הפרובינקיות הרומיות דאז מתחיל הורדוס במפעלי בנייה מפוארים ועם אריטקטורה ואופי רומאים מובהקים. הורדוס,הלא יהודי,מקים את בית הקדש השני,לא לפני שעל קורת שער הכניסה למקדש קובע פסל של נשר,סמל שילטונה של רומי. מעבר לכישוריו כבנאי יזם ומקים את מיטב מבניה המונמנטלים של ישראל הורדוס מצליח לצלוח את מערכת היחסים המורכבת שבצידה האחד קיסרי רומי ומצידה השני היהודים תושבי הארץ בכלל והשלטון של כוהני הדת וראשי היהדות בישראל. הורדוס לא היה משליטה הנאורים והמתקדמים של הארץ הזו,הוא היה דיפלומט שרדן שרצח את כל מי שעמד בדרכו כמו למשל: את בנו בכורו אנטיפטריס ואת אימו מרים החשמונאית ועוד מבניו ומכל מי שהעז לערער על שילטונו.הורדוס נישא עשר פעמים לעשר נשין שונות ומאחר והיה נשוי למרים החשמונאית קובע התלמוד כי היה במעמד של עבד משוחרר ולא היה – יהודי.
את הרודיון מתחיל הורדוס לבנות ב – 22 לפנה"ס ומסיים ב – 15 לפנה"ס. הורדוס מיעד את ההרודיון כעיר בירת מחוז שומרון ובהתאם לכך,בראש העיר,בונה לעצמו ארמון ובו טרקילניום לאירוח בית מרחץ ומסביב לקומפלקס גני נוי תלויים. מבנהו הקוני,דמוי הר געש,של ההרודיון נובע משפך אדמה ששמו בנאי הורדוס מסביב לקומפלקס הארמון ככל הנראה בתקופה שבה מורה הורדוס לבנות רת קיברו בהרודיון. למרגלות ההרודיון בונה הורדוס עיר אומית טיפוסית שמרכזה היא בריכת שחיה שבטבורה פביליון ובצמוד לה בית מרחץ. בעיר הוא מיישב את בכירי השלטון של נפת שומרון הישראלית שבשליטתו.
לפי יוספוס פלאביוס הורדוס לא עשה שימוש תדיר בארמון שבהרודיון,למרות קירבת המתחם לירושלים,כ – 15 ק"מ דרומית לה,היה נוהג להגיע לארמון רק בשלושת הרגלים כדי לנוח,או לחמוק,מההמולה בירושלים.
כמה שנים לפני מותו מורה הורדוס להכשיר את ההרודיון,שנקרא כך ועל שמו עוד בחייו,כמקום קבורתו. בנאיו של הורדוס משתלטים על המדרון הצפוני של ההרודיון,משמישים את התיאטרון שהיה בנוי בו,במקור,כאתר מגורים לבנאים ופותחים פתח ודרך חדשה מהעיר התחתית,שגם היא מצפון לתל,אל עבר ההרמון לצורך מסע הלוייה העתידית ובצידה ההצפון מזרחי בונים את המאוזילאום שם יקבר הורדוס לכשיגיע זמנו. את תשפוכת העפר ושופכים בנאיו של הורדוס ונותנים להר את צורת החרוט הכתום כפי שמוכר לנו היום.
עד ל 1972 לא מבוצעות חפירות ארכיאולוגיות מסודרות באתר ההרודיון. ב 1972 פרופ’ אהוד נצר,ז"ל, ארכיאולוג וארכיטקט שהתמחה בחקירת מפעלי הבנייה של הורדוס שול האכיטקטורה שלהם,עומד בראש משלחת חפירות מטעם האוניברסיטה העברית בהרודיון. פרופ’ נצר חושף את קומפלקס הארמון בראש ההר,חופר בשטח העיר שבהדום ההר ומקדיש את מרצו למציאת קברו של הורדוס. ב – 2002 מוצא פרופ’ נצר את המוזילאום באתר ולמרות שלא נמצא ממצא אפיגרפי המקשר את המוזילאום לקברו של הורדוס אין ספק,מדעי,שאכן נמצא מקום קבורתו של המלך הורדוס גם על סמך ממצא של סרקופגים מהתקופה וגם על פי הקשר הארכיאולוגי לסיפר בניית הקבר והשימוש המשני שעשו הבנאים בתיאטרון הסמוך ודרך תהלוכת ההלוויה שנכבשה בפתחו הצפוני של קומפלקס הארמון.
ב – 2010 מגיע פרופ’ נצר לאתר בראשות כמה מעמיתו הארכאולוגים. פרופ’ נצר מועד ונופל בחלקו הדרום מערבי של התיאטרון,נפצע אנושות וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו למרגלות ההרודיון ובסמוך למקום קבורתו של נשוא מחקיו האקדמים – הורדוס.
עם פתיחת האתר עלינו לבקר בקומפלקס הארמון בראש התל. את פנינוקיבל בז אדום שמצא במגדל הארמון את מקום קינונו. הבז הפליא להציג לנו את יכולת המעוף שלו כמו גם את חיזורין אחר בזה אדומה ושניהם מעל לארמונו של המלך הורדוס. כפי שתראו בתמונה 4 של הבז הוא ממש לא אהב את כניסתינו לארמון והפרת השקט והתערבות בחיזורו אחרי בחירת ליבו ואחר חרק טעים לפתוח בו…את הבוקר.
ומהמקום שבו דו קיום הוא שם המשחק,דו קיום בין הורדוס ליהודים,בין ישראלים לפלסתינאים ובין הבז האדום לבני האדם – התמונות משם,הן כאן לפניכם:
