Home Page

ב 1953 ראש ממשלת ישראל,דוד בן גוריון,מביא להחלטת ממשלה תכנית ביטחונית שאחד מסעיפיה מדבר על יהוד הגליל,קרי:הפניית תושבים יהודים לישובים בגליל על מנת לקבוע רוב יהודי בגליל,שאז ובמידה רבה גם היום,בעל רוב של תושבים ערבים חלקם מוסלמים וחלקם נוצרים.במסגרת סעיף יהוד הגליל בתוכנית הביטחונית מחליטה הממשלה להקים בגליל ישובים בכלל ועיר בפרט שתושביה יהודים. בהתאם לחזונו של בן גוריון בדצמבר 1956 מסיימת המדינה השתלטות על נכסי נפקדים וקרקעות בסמוך לעיר נצרת ובמקום מתחלה לבנות יישוב עירוני שבו מתעתדת ליישב יהודים. העיר החדשה נקראה בתחילה קריית נצרת ובהמשך שונה שמה לנצרת עלית. העיר נבנתה בסמוך לגבול המוניציפלי של העיר הערבית נצרת. ב 1974 גל עלייה מברית המועצות ייושב בעיר והפך לגרעין האנושי המרכזי שלה,עד היום.בהמשך להחלטת הממשלה מ 1953 נצרת עלית הוקמה כעיר מחוז ובמהלך השנים הוקמו בה משרדי ממשלה,בית משפט שלום ומחוזי ומטה המשטרה של מחוז הצפון הועבר אליה. כבר במהלך שנות ה 70 של המאה הקודמת החלה הגירה של תושבים ערבים לנצרת עלית תהליך שנמשך גם היום כשהעיר מונה כ 44 אלף תושבים מהם כ 53% יהודים והשאר ערבים מוסלמים נוצרים ואחרים. ב 1974 הוכרזה נצרת עלית כעיר אך תושביה,כמו גם קברניטי העיר,לא היו מאושרים משם העיר ובכך ששם העיר לא מפריד אותה מהשכנה המוניציפלית נצרת עיר הולדתו של יהושוע הנוצרי. ב 2018 ראש העיר,רונן פלוט,הכריז על תחרות למציאת שם חדש לעיר וביקש מתושבי העיר להציע שם חדש לעיר. התושבים בחרו במספר שמות הכוללים את שם חבל הארץ שבו נמצאת העיר:הגליל. בסופו של תהליך הוחלט ברוב קולות התושבים לשנות את שם העיר מנצרת עלית לנוף הגליל. ב 2019 ועדת השמות הממשלתית אישרה את שינוי השם לנוף הגליל ומאז נקראת העיר:נוף הגליל. ביום שישי השני בחודש מרס ביקרנו בהר יונה שבשכונת רמות גולדה מאיר שבנוף הגליל. הר יונה נישא מעל לפני העיר ומכיל מסלול היקפי ובו נוף הנשקף מהרי החרמון שבצפון,דרך הר התבור שבמזרח עבור לעיר נצרת וסביבתה. הר יונה הוא שמורת טבע מוכרזת ומכיל משלל פרחי החורף והתמונות מפרחי החורף בהר יונה שבנוף הגליל

ביום ה 144 למלחמת השבעה באוקטובר התקיימו בישראל בחירות לעיריות ולמועצות המקומיות,והיה זה יום חופש לאומי. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב את שעות הבוקר הראשונות החלטנו לבלות בחברת צבעוני ההרים,שגדל על גבעה קטנה בינות לברכות הדגים של קיבוץ מעיין צבי ובסמוך לכביש מספר 2. מקום מסומן היטב כמו גם מוכר על ידי וויז כשהוא,וויז,לא מופרע על ידי פעילות צה"ל. אם נעשה משאל רחוב ונשאל איזו מדינה הצבעוני הוא הפרח הלאומי שלה? התשובה,מן המותן,תהייה:הולנד. הכצעקתה? אז נתחיל מסקירה כללית: לא לכל האומות והמדינות בעולם יש צמח לאומי,למעשה:רק לחלק קטן מאומות העולם יש כזה,וכן:ישראל היא אחת מהן וגם ארה"ב. בישראל,הפרח הלאומי הוא הכלנית. בארה"ב? אז באמריקה כמו באמריקה: ב 1986 רולנד רייגן החל את תקופת הנשיאות השנייה שלו והוא הנשיא ה-40 של ארה"ב. בתחילת הכהונה הוציא הנשיא רייגן צו נשיאותו ובו הכריז על הורד כפרח הלאומי של ארה"ב. לצו נשיאותי ולהכרזה שבו תוקף כל עוד הנשיא המכהן,מי שהוציא את הצו או כל נשיא אחר אחריו,לא ביטל אותו ומאז הכריז הנשיא ה-40 על הורד כפרח הלאומי של המעצמה הגדולה בעולם,ההכרזה נשארה בעיינה ומעולם לא בוטלה כך שגם היום,הורד הוא הפרח הלאומי של ארה"ב. בישראל אין חקיקה המסדירה פרח או חיה או ציפור לאומית. ב 2013 עיתון Ynet יחד עם החברה להגנת הטבע ביצעו משאל ובו נבחרה הכלנית כפרח הלאומי של ישראל,ברם:בחוק הסמלים אין לישראל לא פרח לאומי ולא כל בעל חיים אחר לאומי אלא בהכרזה של החברה להגנת הטבע שאין לה בסיס חוקי. נחזור לצבעוני. המקור של הצבעוני הוא באירן,משם בתחילת המאה ה16 מתחיל ייצוא של הצבעוני לאירופה. כדי להגיע מאירן לאירופה,הדרך הקצרה והיעילה ביותר היא דרך טורקיה. במאה ה 16 טורקיה היא האימפריה העות'מאנית וככזו היא לא רק שולטת בדרכי המסחר מאירן מערבה אלא גם שולטת בחלק המזרחי של אירופה וגם במזרח הקרוב בישראל ושכנותיה.

יער המלאכים הוא יער נטוע אדם,נמצא כארבע קילומטרים מזרחית לקריית גת. בסמוך ליער ב 1956 הוקמה מעברת עולים בשם שחריה,תושבי המעברה הועסקו על ידי קק"ל בנטיעת עצים והם אלה שנטעו את יער המלאכים. שטח היער כ 7000 דונם והיער נשאר על תילו גם לאחר פירוק מעברת שחריה. היער כולל כמה וכמה מסלולים רובם מוכשרים לרוכבי אופניים ואחרים להולכים ברגל. ביער יש רק נתיב אחד להולכי רגל,אורכו כ 600 מטרים והוא נקרא שביל גתות,שאותו עשינו רגלית וצריך לציין שאכן יש בשביל גתות,אך רובן נמצאות בצידי השביל ולא עליו בדיוק. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב ליער המלאכים יצאנו בעקבות ידיעה על מרבדי כלניות. הכלנית,היא הצמח הלאומי של ישראל. בשביל הגתות נפרשו משני צידיו מרבדים של רקפות ומעט מאוד,כדי בודדות בלבד,כלניות. כך גם בשאר שבילי היער. באדיבותו של שומר היער הסתבר שמרבדי הכלניות נמצאים בצידו השני של הכביש שעל מנת להגיע אליו,יש לחזור לצומת שתחת המחלף של כביש שש לעשות סיבוב פרסה ולפנות ימינה,כ 500 מטר בכביש,למפרץ מבדק המשטרתי המסומן בשלט המציין שזה מפרץ לבדיקה של המשטרה. משם,מסביב למטע השקדים מאחוריו ביחס לחנייה בשטח הבדיקה המטרתי,משתרע שדה כלניות רחב ידיים ומרשים ביופיו. נציין שמטע השקדים מגודר וסגור וכניסה אליו גם מהווה עבירה פלילית ובעיקר פוגעת בפרנסתו של בעליו. בשדה הכלניות בילינו שעה קלה להרוות את העין ואת עין העדשה וגם:נוצלה ההזדמנות הראשונה לעשות שימוש בחצובת המחבת.

המצלמה והעין האנושית אינן רואים אותו הדבר. בין העין ועדשת המצלמה יש הבדלים בכל הקשור לקליטת האור לזווית הראייה והעין האנושית נדרשת להציץ מבעד לעינית המצלמה על מנת ליצר תמונה שהיא פרשנות אישית של בעל העין,כמו גם:פועל יוצא של סט הצילום בכלל ועדשת המצלמה בכלל ולכן תמונה היא פרשנות אמנותית של מה שראה הצלם בעיניו. בשל כך בסוגות שונות של צילום נדרשת זווית צילום אחרת לזו של גובה העיניים ובין האפשרויות לזוויות צילום כאלה יש את זו שבגובה פני הקרקע,זווית צילום האופיינית לצלמי הנוף,צלמי ציפורים ובעלי חיים בכלל ובקרבת מקווי מים בפרט ולצלמי מאקרו של עולם החי והצומח שביתו על פני האדמה. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב חצובה היא הכרח בתיק הצילום. אם לצורך עזרה בנשיאת סט הצילום שבחלק מסוגות הצילום שוקל לא מעט בכלל ועד לצורך,בשל תנאי תאורה או קירבה לנושא הצילום,נדרשת יד יציבה מאוד,דבר שאיננו חלק מהמבנה הביולוגי שלנו בני האדם. ישנן חצובות קטנות מספיק לשימוש בצילום בגובה פני הקרקע וישנם כאלה,גדולות יותר,המאפשרות פריסת רגלי החצובה עד לגובה סמוך מאוד לפני הקרקע. ברם: לחצובות הקטנות שמאפשרות צילום מפני הקרקע ישנה מגרעה אחת בולטת:הן לא יכולות להתמודד עם ציוד הצילום כבד המשקל,ואלה שניתן לפרוש רגליהן מתגלות כחצובות שכאשר נדרשת תנועה על פני הקרקע,זחילה על גחונינו,הן מהווה מכשלה ולא נוחות בעליל.כולנו יודעים:כשפריט צילום כלשהו גורם לאי נוחות הוא נשאר מאחור בתא המטען של המכונית ושכרו,יצא בהפסדו. לכל אותן סוגות צילום שבהן נדרש צילום מגובה פני הקרקע נדרשת חצובה אחרת,כזו שתהייה קלה לנשיאה,נוחה לשימוש במקרה ובו נדרשת זחילה על הקרקע וגם תוכל לשאת אתציוד הצילום כבד המשקל – ופה נכנסת לתמונה חצובת הקרקע. חצובת קרקע? מה זה? לא מדובר במוצר מדף. צריך ליצר אחת כזו שתיתן מענה לצורך לצלם מגובה פני הקרקע,לא תהייה מגושמת ומסורבלת וגם תוכל לשאת ציוד צילום כבד משקל – אם נדרש כזה. מפה והלאה,ומטעמים השמורים עימי,את חצובת הקרקע נכנה חצובת מחבת. למה מחבת? זה יתברר ומיד. מה נדרש ליצור עצמי של חצובת מחבת? נדרש: 1. מחבת (כן כזו שמטגנים בה שניצלים או חביתות) בגודל 25 או 30 ס"מ. 2. בורג חצובה שמידותיה של 3/8 ובאורך של 1/2 אינצ’. 3. ראש חצובה שמסוגל לשאת משקל של למעלה מארבע קילוגרמים. 4. מקדח בקוטר 10 ס"מ ומקדחה לקדוח בו. 5. מברג פיליפס (צלב) להסרת ידית המחבת. תהליך הייצור: מסירים מהמחבת את הידית שלו,למהדרים ניתן לשדך לבסיס הידית,לאחר שהוסרה,שאקל שאתו ניתן לחבר החצובה לתיק הצילום לחלקו החיצוני או לחגורת המכנסיים ככל העולה על רוחכם. במרכז המחבת,ברוב הגדול של המחבתות מרכז המחבת מסומן בנקודה שחורה קטנה,צריך לקדוח חור באמצעות המקדחה והמקדח. לאחר קדיחת החור להכניס את בורג החצובה ולהבריג אליו את ראש החצובה. לראש החצובה לחבר את המצלמה והעדשה ו...:לצאת לשטח ולצלם.

יום שישי ה 126 למלחמה. שבע וחצי בבוקר החניון של קניון שממנו יוצא שביל ההליכה בעמק השלום ריק מאדם ומכוניות סבורות חונות בו. במקום מרפסת תצפית אל עבר העמק. עמק השלום. ערפלי הבוקר עדיין חובקים להם את העמק משרים בו אווירת נינוחות המופרעת,מפעם לפעם,בשעון מנועי הסילון של מטוסי חיל האוויר העושים דרכם לעזה.עמק השלום ומעליו רעשי המלחמה. אני אוהב את הישראלי המשקים קום ומבקר באתרי הטבע של הארץ הקסומה הזו. אלה,לכאורה,אנשים אחרים לגמרי מאותם ישראלים הפוקדים,את אותם אתרים,בשעות הבוקר המאוחרות הצהריים המוקדמות של ימי השישי. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב בעודנו מתכללים דרכנו בקטע בוצי וטובעני במסלול ההליכה שבעמק הולך לפנינו זוג צעיר שהשאיר מאחוריו את ביתו על תכולתו ויושביו ויצא לעמק השלום לשעת איכות. כמונו מתכלל הזוג את דרכו במקטע הבוצי של העמק על מנת להימנע,ככל הניתן,מלמלא רגלים בבוץ דביק וטובעני. מפעם לפעם חולפת על פנינו דבוקת רוכבי אופניים כשהראשון מברך לשלום ומודיע שיש אחריו עוד כמה רוכבים והאחרון:גם הוא מברך לשלום מודה על שפינינו את הדרך ומכריז שהוא האחרון להפריע לנו ללכת במרכז השביל. פה ושם כמה עצים פורשים את חופתם הנעטפת באחרוני ערפילי הבוקר משווה שלהם אווירה של רוגע ואופטימיות יחד עם יופי ייחודי האופייני לימי הבוקר הקרירים של חודש מרס. מרבדים של כלניות בשלל צבעיהן מלווה אותנו מימין ומשמאל לשביל ההליכה. כמה מהן עוד אוצרות מעגלי הגשם שירד פה בלילה וכמה מהן מתחילות לפתוח את עלי הכותרת שלהן כמי שהתעורר לו זה עתה,מותח עצמותיו לקראת השמש העולה שמתחילה להפיץ את חומה הנעים – חום של בוקר חורפי,חום של ארץ ישראל היפה והקסומה עם שלל אנשי הבוקר שלה. מבלי לתכנן את מהלכנו בשבילי העמק,אנחנו מוצאים עצמנו בשביל ההליכה לאורך נחל השופט. הגשם מילא את ערוצו במים שוצפים וקוצפים ובשביליו,עדין,מהלכים אנשי הבוקר יחד עם דבוקות של רוכבי אופניים. מפעם לפעם אנחנו עוצרים להזין את העיניים במפלוני נחל השופט וגם להנציח אותם בעדשת המצלמה.

שמורת הטבע חוף השרון הוכרזה על מקטע החוף ומצוק הכורכר שבין קיבוץ שפיים,בדרום,למכון וינגייט בצפון. השמורה הוכרזה במענה לשני צרכים: הגנה על החי והצומח במרחב החוף באזור השרון ומניעה של השתלטות כרישי נדל"ן על הקרקעות. מקטע חוף געש הוא חק משמורת הטבע חוף השרון,חוף הים עצמו מהווה אתר קינון לצבי הים,ורכס הכורכר,שמעליו,מונגש בשבילי טיול. אורכו של הקטע המונגש הוא כ 1200 מטרים ורוחבו כ 400 מטרים. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב באתר צומח אירוס הארגמן,שהוא סימלה של החברה להגנת הטבע,אירוס אנדמי לישראל בלבד חבר במשפחת אירוס ההיכל והוא לא רק צמח מוגן אלא גם:צמח הנמצא בסכנת הכחדה ומסלע הכורכר הוא אחד מבתי הגידול החביבים עליו. עוד כובש בנוכחותו את מסלע הכורכר במקטע חוף געש של שמורת חוף השרון הוא החמציץ הנטוי. למי מאיתנו ישנן זיכרונות ילדות הקשורים הלעיסה ומציצה של מיציו החמוצים של החמציץ הנטוי מבלי לדעת שבקונטקסט הגאופוליטי של ישראל ביומה ה 118 למלחמת השבעה באוקטובר החמציץ הנטוי הוא צמח פולש שמקורו בדרום אפריקה העומדת בראש המדינות המתנגדות לפעילות ישראל בעזה,בכלל,ומאלה התומכות בשלילת קיומה של ישראל בפרט. החמציץ הוא גאופיט קרי צמח בעל בצל ובמקומות שונים בעולם מיוחסות לו תכונות של תרופה כנגד מחלות שונות מהן נזכיר את השעלת,צפדינה,דיזנטריה ותולעי המעיים,אמונה שאין לה סימוכין מדעי.תכונה ייחודית לחמציץ הנטוי הוא הימצאותם של שנצים בבסיס עמוד התפרחת וגם בעוקץ העלה וכאשר נתלש העלה או הגבעול נראה כאילו נחתך בסכין מנתחים חד כתער ומאפשר לחמציץ לגדל,בו במקום,את הגבעול או עלה הכותרת שניתלש. החמציץ מיצר צוף שחביב,מאוד,על דבורי ארץ ישראל.

יום שישי,יומה ה 111 של מלחמת השבעה באוקטובר 23’. שעת צהריים ותחזית מזג האוויר מספרת על מטחי גשם עם רוחות חזקות. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב בתיק הצילום שתי מצלמות,האחת ממש לא חברה טובה עם גשם ונלקחה למקרה ויהיה משהו מעניין לספר את סיפורו בעוד המצלמה בסביבה יבשה ובטוחה,והשנייה,קנון,שכבר הייתה איתי באירועי גשם משמעותיים בארץ ובחו"ל ועמדה בהם,לה מחוברת עדשה שגם היא אטומה למים וגם היא שרדה אי אילו אירועי גשם. מגרש החנייה של פרק לאומי אפולוניה ריק,ושמחנו לקבל את האתר רק לנו ולטייל בו בחופשיות. לאחר הסדרת הכניסה נשלפת הקנון מתיק הצילום,בעוד השמיים מחשיכים פניהן וגשם קל ניתך ארצה,גשם שכזה שאינו מבשר את הבאות. בעיקול הראשון,מטרים ספורים מתחילת המסלול בפרק,ישנה נקודת תצפית ובה הקנון נקפת על ולוקחת כמה תמונות,אך הגשם,הגשם:חושב לגמרי אחרת. מתך כבד מלווה ברוח עז פורץ עולה לו מים המים,מאיים להעיף אותי על ציודי לכל עבר. עוד כמה צעדים בשביל האתר והגשם הופך למתך ברד ורוח עז שמגעם עם כפות הידיים החשופות,ופה ושם עם עור הפנים,מכאיב כמו סד עינויים במרתפי ארגון מודיעין של אומה אויבת. יחד עם מתך הברד יורד גם גשם,שבחוצפתו,ובעצמתו הרבה,חודר את נעלי ההליכה ממעלה יורד בחוצפה מטרידה מטה וחיש קל נעלי ההליכה האטומות למים הופכות לבריכת שחייה קרה ומשמימה. מפעם לפעם אנחנו עוצרים,הקנון עולה לגובה העיניים ונאבקת לייצב עצמה במשבי הרוח,ברד/גשם העזים על מנת להנציח את תופעת הטבע הכה מרשימה והעזה הזו. איכשהו,בנעליים ספוגות במים ובמאבק פיזי ברוח העזה ובמטחי הגשם/ברד אנחנו מצליחים להגיע למצודה הצלבנית של אפולוניה ומבעד לסער מצליחים להתפעל מזעפו של הים ובמפגש האפי בין הסערה לשרידי חומת המבצר. גם פה הקנון עולה לגובה הפנים,הפעם רטובה כהוגן ובעזרת מעקה הבטיחות מצליחה לייצב עצמה ולתפוס כמה תמונות מבעד למסך הגשם משובץ באבני ברד קטנות ומכאיבות. משלא נראה כי הגשם מתכוון לעזוב או להיחלש,אנחנו מחליטים לשוב על עקבותינו. בדרך חזרה הרוח מתגבר ואתו גלי הגשם משובץ באבני ברד קטנות. פה ושם,מבעד למסך המים,אני רואה סיבות לקמפס סיפור של תמונה וכשהקנון עולה לגובה העיניים היא קצת מסרבת לצלם ובנוסף המבזק הפנימי שלא,שלא היה בשימוש מהיום שנפתחה והוצאה מקופסת המשלוח כשנקנתה אי שם בעבר. המבזק נסגר ובעצירה הבאה הקנון כבר מסרבת לקחת תמונה ובשל מטחי הגשם/ברד,הנעליים הרטובות והרוח העזה אני מוותר לה,מכסה אותה בכפלי מעיל הגשם שלי ואנחנו עושים דרכנו לכסופה החמימה.

כ 5.3 מליון טון פסולת עירונית ומסחרית מיוצרים בישראל כל שנה. עוד כ 6 מליון טון פסולת בניין מיוצרת בישראל כל שנה בנוסף עוד 1.8 מליון טון פסולת אורגנית מיוצרים בישראל מידי שנה. אדם בישראל מיצר מידי יום כ 1.7 ק"ג פסולת או כ 51 ק"ג פסולת בחודש וכ 612 ק"ג פסולת בשנה. הגידול השנתי בכמות הפסולת עומד על כ 1.8% בכל שנה. רק כ 30% מהפסולת המיוצרת בישראל ממוחזר והיעד הממשלתי הוא להגיע ל 51% מחזור עד 2030 יעד שהיום הוא הסטנדרט במדינות אירופה המערבית. הפסולת שלא ממוחזרת נטמנת באדמה בכמה אתרים כשהידוע בהם הוא אתר דודאים שבנגב המערבי. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב עד 1998 האשפה של גוש דן נטמנה באתר ח’יריה. אתר ח’יריה הוא שטח גלילי (שטח ללא בעלות ושיוך מוניציפלי) שנמצא לאורך נחל איילון בין נתב"ג לנתיבי איילון ותחום ברמת גן,תל אביב ואור יהודה. בעבר שכן בקרבת מקום כפר ערבי בעל אותו שם,כשהאחרון שכן על מיקומה ההיסטורי של בני ברק (כמוזכר בהגדה של פסח). הר האשפה של ח’יריה חולש על שטח של כ 8500 דונם וגובהו כ 60 מטרים מעל לפני הים. הר האשפה יושב על קרקע חרסיתית האטומה למים וכתוצאה מכך הר האשפה לא זיהם,או מזהם,את מי התהום של אקוויפר החוף,מנגד:הר האשפה הוא מפגע אקולוגי משמעותי שמייצר גזי חממה בכלל ומתאן בפרט,מפגע ריח ומקור משיכה לבעלי כנף שסיכנו את נתיבי התעופה אל ומאת ישראל. עם הפסקה של הטמנת האשפה באתר ח’יריה הר האשפה הציב אתגר לאומי בתחום האקולוגיה. הר האשפה פולט גזים רעילים ונפיצים,בעיקר מתאן,ומהווה מפגע ריח וסכנה לתעופה האזרחית. באותה נשימה,צריך להזכיר שכמות האשפה ההולכת וגדלה בישראל המתפתחת הרי שהטמנת האשפה בקרקע היא פתרון זמני ויש צורך להתחיל למחזר את האשפה כמה שרק ניתן.

שבת האחרונה של 2023,שעת בוקר מוקדמת מאוד,חרטומה של הכסופה מופנה צפונה,היעד:המורדות בדרום מערביים של רמת הגולן עם שלוש תחנות:עין שוקו,ביצת נוב ואתר סוסיתא. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב אור ראשון של בוקר תופס אותנו בירידה מפוריה אל עבר קבוצת כנרת,חיש קל ובקלילות אנחנו גומעים את כביש 98 עד לפאתי קיבוץ מבוא חמה. שם,מקבלת את פנינו רוח קרה וחזקה מאוד. התארגנות קטנה ואנחנו מתחילים לגלוש מטה משפת מצוק רמת הגולן אל עבר עין שוקו,כשבדרך:אורה הראשון של השמש מאיר את דרום הכנרת ועמק כנרות שאת מרכזו מפלח נהר הירדן בדרכו דרומה לים המלח. מימה המפכפכים של ברכת האגירה בעין שוקו,יחד עם ההגנה מהרוח העזה,ועדר פרות שרועה בשלווה סטואית בקרבת המעין ובסביבתו,כל אלה שמים אותנו על הספסל הצופה מערבה לשעה קלה של התייחדות עם יופיו של הטבע והשקט הסטואי הכה מנוגד למלחמה שנמשכת,לא רחוק באיתנו,בצפון הרמה,מורדות הר דוב וישובי רכס רמים. לקראת הביקור בביצת נוב תכננו את עצמנו לנעליים רטובות שאוספות מהבוץ הביצתי. בתחילת המסלול,היו פה ושם ניצות של זרי הנרקיס המצוי וקטע אחד,קצר,של מי ביצה רדודים. שאר המסלול היה יבש ונוח להליכה. בתפנית מסלול ההליכה בביצת נוב ציפתה לנו הפתעה: מרבד נרחב ורב ממדי של מקבצי הנרקיס המצוי,ריחו הנפלא נישא ברוח ופרחיו נעו וזעו כקהל השמח לעליית אלילו אל בימת התאטרון. פה ושם בצבצו להם שלוליות המרכיבות את ביצת נוב,והנרקיס? הנרקיס,כאן,הוכיח שהוא אכן ראוי לתואר:"מלך הביצה". השמש,היא כבר עלתה לשיא הזניט שלה בשמי הגולן,והאירה באורה החורפי את הדקומנוס מקסימוס של העיר סוסיתא,שהוביל אותנו אל שלל כנסיות העיר ובתי הנוחות שבנתה האימפריה הרומית בעיר סוסיתא,אחת מעשרת ערי הדקפוליס בשיא פריחתה של האימפריה הזו במרחב ארץ ישראל ושכנותיה.

מלחמת העולם השנייה מסתיימת כשגרמניה מחולקת לשתיים:גרמניה המזרחית תחת השלטון הסובייטי וזו המערבית,עצמאית אבל תחת השפעה מערבית רבתי. ״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב ב 1846 אופטיקאי גרמני בשם קארל זייס מקים בעיר Jana (יש לבטא יאה-נה ופה נשתמש בתכתיב העברי:יאנה) את חברת האופטיקה על שמו. קארל זייס מפתח ומייצר עדשות למשקפי ראייה. בשנים 1884 ו 1866 מצטרפים אליו שני שותפים:אוטו סקוט וארנסט אבה (בהתאמה) שאחראיים לפיתוח עדשות עבור טלסקופים ובהמשך נכנס המפעל לפיתוח וייצור עדשות מצלמה תחום שבו שמו הולך לפניו עד לימינו אלה. חלוקת גרמניה תופסת את חברת קארל זייס מחולקת אף היא. המפעל ביאנה נופל לידיים סובייטיות ואילו המפעל באוברכוחן נשאר בידיים מערביות. האחרון,המפעל באוברכוחן,הפך למפעל ולמקום שבו יושב מטה החברה לאחר נפילת חומת ברלין והמפעל ביאנה פסק לתפקד ונסגר. קרל פרדריך גאוס,מפתח עדשות עבור טלסקופים ורושם ב 1817 פטנט על נוסחה אופטית,הנקראת על שמו,המכילה שתי זוגות של עדשות קעורות המונחות זו מול זו בהיפוך,קרי: הקער בעדשות הראשונות מופנה כלפי הקער בעדשות האחוריות,כשכל צמד עדשות מכיל את אותה זכוכית,אותה רמת ליטוש וגם את אותן זוויות קער. ב 1896 במפעל יאנה של קארל זייס מתאימים את הנוסחה האופטית של גאוס לעדשות מצלמה ומפתחים תואמת שלה לעדשות מצלמה. הנוסחה של זייס מקבל את השם:"פלאנאר" (Planar) נוסחה שמלווה את האופטיקה בעדשות למצלמה של זייס עד לסוף שנות ה 90 של המאה הקודמת וב 2023 חברה ליצור עדשות מצלמה מסין בשם TTartisan החייתה מחדש את נוסחת פלאנאר ויצרה עדשת 100 מ"מ. עד 1936 עדשות עם נוסחת פלאנאר מיוצרות עד למפתח צמצם של F 4.5 וב 1936 מצליחים מהנדסי האופטיקה של זייס לפתח על בסיס הנוסחה הזו מפתח צמצם של F 2. לאחר השתלטות של הסובייטים על מפעל יאנה הם חוזרים למוסקבה עם הנוסחאות האופטיות שמצאו במפעל יחד עם מצלמות לייקה שרכשו/בזזו. שתי שכיות החמדה הזו מועברות לחברה בשם KMZ שעוד קודם לכן פיתחה עדשות אופטיות לשימוש בציוד צבאי. KMZ מפתחים שתי מצלמות המבוססות על מצלמות לייקה,האחת:מצלמת Range Finder המבוססת על המקבילה של לייקה שפותחה בראשית שנות ה 30 של המאה הקודמת,והשנייה: מצלמת SLR מבוססת על המקבילתה מבית לייקה. שתי המצלמות נמכרות במליוני עותקים החל מתחילת שנות הארבעים ועד לסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ונקראות זורקי וזניט בהתאמה. על בסיס נוסחת פלאנאר KMZ מיצרים ליין של עדשות תחת המותג הליוס כאשר עדשת הדגל,כמו גם עדשת הקיט,למצלמות הזניט היא ההליוס 44 שהיא עדשת פלאנר בת 55 מ"מ ומפתח צמצם של F 2. ההליוס 44 צוברת פופולריות רבה הן בקרב צלמים במזרח והן בקרב אלה שבמערב. KMZ מקימים 6 מפעלים ליצור העדשה הזו,שניים ברוסיה,אחת בבלרוס,אחד ברומניה ואחד באוקראינה,כשזה האחרון נחשב למפעל בעל בקרת האיכות הגבוהה ביותר ועדשות שיוצרו בו נחשקות מאוד בשוק,אז וגם היום.