ארכיון 2022

כיכר סדום – פברואר 2022.

מסיבות מגוונות מאוד דרום ים המלח התייבש כבר לפני כמה עשורים. מי ים המלח שנמצאים כיום באזור הדרומי ללשון ים המלח,ועד לדרומו בכיכר סדום,הם הלכה ולמעשה,בריכות יבוש של מפעלי ים המלח – מעשה ידי אדם.

האדמה באזור הדרומי של ים המלח היא אדמה מלוחה ובה מספר מקורות מים מתוקים שביחד מיצרים את מלחת סדום שהיא אקוסיסטם יחודי לאזור ואין שני לה. עם השנים שימושי קרקע לטובת חקלאות,כמו גם לקיחת אדמה מהאזור לטובת בריכות היבוש של ים המלח,גרמו להצטמצמות אזור המלחה.

שטח המלחה,כיום,מוגן בחוק כערך טבע יחודי ו"למזלו" של האזור רובו ממוקש ועל כן סגור למעבר אדם.

בידודה של המלחה ממגע אדם מאפשר את קיום האקו סיסטם היחודי והאנדמי למלחה.

בעבר באזור המלחה היו מספר מאגרי מים מתוקים ששימשו ציפרים נודדות ועוד בעלי חיים היחודיים לאזור. מאגרי המים,כתוצאה מפעילות אדם,יבשו ורובן המכריע נעלם ללא שוב. מפעלי ים המלח הקימו מאגר מים מתוקים בחלק הצפון מערבי של המלחה. האגם,שנוצר כתוצאה מכרית חול לטובת הסוללות של בריכות היבוש,הוא מבוע של מי תיהום מתוקים ובימי החורף ניזון משיטפונות בנחלי האזור. כחלק מהאחריות התאגידית המוטלת על מפעלי ים המלח ברשיון ההפעלה שלהם לכרית מלח ומוצריו מים המלח,שומרת החברה על המאגר הזה בתחזוקה שוטפת שלו והן באי שימוש המים המתוקים לצרכיה התפעולים,כל זאת כדי לשמר את האקו סיסטם האנדמי למלחה ולאגם. גם פה,מאחר והאגם נמצא בשטח פרטי של מפעלי ים המלח הגישה לאדם מוגבלת מאוד,מה שמאפשר את פריחת האזור ושיקומה של הפאונה והחי היחודיים למלחה.

בתוך המלחה הכשירה המועצה המקומית תמר את שביל המלחה. השביל עובר בנחל אמציהו,נמשכת לאורך צינור מים שהונח במקום,ושמהותו לא ברורה לי,וממשיכה לעין פלוטית וממנה,לצידו של כביש 2499 ועד לעין תמר,לפארק אמציהו שממנה היא מתחילה.

ומספר הארות ברשותכם:

מסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו איננו מסומן אך ללכת לאיבוד,די קשה. המסלול נקי מאוד ועובר במטעים של מושב עין תמר. למי שמתכנן לבקר שם אנא שימרו על הניקיון והדירו רגליכם ממטעי התמר שמפרנסים את תושבי האזור.

ב 2017 החלה פעילות להסדרה סטאטוטורית של אזור מלחת סדום כשמורת טבע,אינני יודע מה עלה בגורל ההחלטה הזו ברם,כאמור,המקום זרוע שדות מוקשים וחל איסור מוחלט חד משמעי ומסכן חיים,להסתובב באזור הלא מסומן במלחה. גם הגישה לאגם מלחת סדום מוסדרת והגישה אליו אסורה גם כי הוא בשטח פרטי ובעיקר כי הגישה לאדם מזיקה לחי ולצומח באגם.

מסלול המלחה,כמו גם עין פלוטית,עמוסים בלהקות של זבובים. אינני יודע מהי הסיבה לכך אך ברור כי הזבובים שם מסיבה שאיננה טיבעת למקום – וכן:הם ממש מטרד. אשמח,לקורא מכאן,למועצה המקומית תמר לטפל בבעית הזבובים כפי שמטפלת בה בפארק אמציהו שמשמש נקודת עוגן ליציאה לסיורים באזור.

התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.

ביום שישי ה 19 בפברואר ביקרתי המסלול מלחת סדום שבנחל אמציהו,כיכר סדום דרום ים המלח – והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות מלחת סדום.

והתמונות של הצומח במלחת סדום,הן כאן לפניכם:

לגלרית תמונות מן הצומח במלחת סדום.

עין פלוטית.

עין פלוטית הוא מעיין מים הנובע בינות לעצי תמרים לצידו של כביש 2499 המחבר את כביש 90 למושב השיתופי עין תמר הסמוך והוא חלק מכיכר סדום. המעיין נובע בנקודת הממשק בין מישורי סדום ואדמת המלחה שלהם,ועושר במי תהום הקרובים לפני הקרקע,ובין ביתרונות החוואר של הערבה הצפונית.

פלוטית,על פי המסורת,היתה ביתו של לוט ועיקר עיסוקה היה בדאגה לעניי סדום ופליטה. משראו את מעשיה אנשי סדום החליטו לשרוף אותה בעודה בחיים,וכך גם עשו. מעשה זה,על פי המסורת,החריף את חרון האל שהחליט על הריסת סדום עד ליסודותיה – כפי שמסופר בתנ"ך.

התמונות במסע זה צולמו בעדשות מעידן הפילם,ופותחו באמולציית פילם. הפילם שבאמולציה מצויין בשמה של כל תמונה ותמונה.

בעין פלוטית ביקרתי במסגרת מסע הצילום הרגלי במסלול מלחת לוט שבנחל אמציהו והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות מין פלוטית.

מנחם.

שבטה – פברואר 2022.

המקום:שבטה על דרך הבשמים בנגב. הזמן:המאה הרביעית לספירה. שליטי הארץ: ביזנטיון.

מדבר סביב ובאמצעו מבצבצת לה עיר פורחת,מלאת גנים ובוסתני גפן היין. כל ימות השנה העיר,בין חומותיה,ירוקה ושופעת חיים ומים.

"איך קוראים לנחל שמימיו משמשים את העיר?" שואל אותי בן לוויתי.

“נחל? אני משיב בפליאה. אין פה שום נחל אנחנו בליבו הצחיח של מדבר".

"אז מאין המים לכל שפע הירוק הזה,ולגפני היין" הוא שואל.

"מי הנגר,אלה שיורדים פה בחורף נאספים,נאגרים והם המקור לירוק בכלל ולגפני היין בפרט" השבתי…

יום שישי החמישה בחודש בפרואר 2022 עדיין חושך בחוץ ועל השמשה הקדמית של הכסופה ניטחות טיפות של גשם,אנחנו עם הפנים דרומה – לשבטה. ככל שאנחנו מדרימים הגשם פוסק ומתחלף ברוח דרומית מערבית חזקה קרה ובעקבותיה ענני אבק,המקבלים את פנינו בחניון של שבטה.

שיאה של העיר שבטה הוא בתקופה הביזנטית. העיר היתה יצרנית ויצואנית יין מהגדולות בארץ ישראל. כאשר מסתכלים על העיר בעין של 2022 קשה מאוד להבין כיצד התקיימה,ובפאר כה גדול,במדבר שבו גשם הוא מצרך נדיר,ומקור מים קבוע אין.

כדי להבין את פני הדברים צריך לבחון את מצב העיר שימושי הקרקע וצריכת המים בעין של בן התקופה ולא בזו שלנו ב 2022.

מחקר של הרשות המטאורולוגית (פרטים ומראה מקום בבליוגרפיה) מגלה שבשבעת העשורים האחרונים מצב הגשם,קרי:כמות ימי הגשם וכמות הגשם לא השתנתה מהותית,בכלל,ועם מובהקות סטאטיסטית בפרט באזור הנגב.

האם מצב פני הגשם בשבעת העשורים האחרונים זהה למה שהיה בתקופה הביזנטית? אין לנו כלים מדעיים מדויקים לענות על השאלה הזו ברם:אנחנו יודעים מתיעוד של פני ים המלח בתקופה הרומית על כך שמפלס ים המלח היה גבוה מהותית מזה של היום ומתעוד אחר אנחנו למדים על כך שבתקופה הרומית אזור הנגב היה גשום לפחות כמו היום אם לא יותר מכך – מעבר לזה לא ניתן לקבוע בודאות כי בעת ששבטה הביזנטית פעלה ירד באזור שלה יותר גשם מאשר היום שנאגר ובא לשימוש כפי שמראים ממצאי החפירה באתר.

בהנחה וכמות הגשם זהה או לא גדולה מהותית מזו שירד באזור ב 2022 נצטרך להסתכל על עניין אחר שמסביר איך כמות המים מספיקה לקיום נווה המדבר הזה ממי הנגר העילי בלבד.

אם נבדוק את עצמנו נראה שהשימוש במים הנהוג על ידינו היום לא היה דומה לשימוש של בן אנוש בשבטה במאה הרביעית לספירה.למשל: אנחנו משתמשים במים לטיפול בשפכים שלנו מה שנקרא מים אופרים. השימוש הזה לא היה בתקופה הביזנטית. אנחנו משתמשים במים על מנת להשקות גידולים חקלאיים שללא מים שמסופקים בידי אדם לא היו גדלים פה בכלל. גם זה לא היה קיים במאה הרביעית לספירה בשבטה הביזנטית.

שורת השימושים במים פר אדם ב 2022 מול זו של המאה הרביעית לספירה ארוכה מאוד והמסקנה הברורה צריכה להיות: במאה הרביעית בן אנוש נדרש לכמות מים הרבה יותר קטנה מזו של בן אנוש ב 2022 מכאן שמי הנגר העילי שנאגרו בתקופת החורף היו די והותר לשימוש של תושב שבטה במאה הרביעית לספירה והיה מספיק עודף לגידולי גן גידולי גפן ולתעשיית היין המקומית.

נחזור להווה. את פני מקבל מזג אוויר הכולל רוח דרומית מערבית קרה מאוד במשבים של כ 25 קמ"ש,יחד איתה עניני חול הולכים ומתגברים ומכסים את שמי העיר. המקום,ריק מאדם ואני מנצל את האווירה המיוחדת הזו,שסביר להניח גם תושביה הבינזנטים של שבטה חוו,כדי להנציח את כנסיותיה ורחובותיה של העיר,כמו גם את גת היין הענקית שבפאתי העיר מצפון.

והתמונות משבטה פברואר 22,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

ביבלוגרפיה: ציפורי, א', יוסף, י', חלפון, נ' (2022).מגמות בגשם כבד בישראל בתקופה 1951-2021 .דו"ח מחקר מס' 40000-804-2022-0000004 .השירות המטאורולוגי.

כלניות – גשר הרכבת ליד חוות רונית.

הכלנית,היא הצמח הלאומי של מדינת ישראל והיא צמח מוגן על פי חוק.

הכלנית היא אחד מצמחי החורף השכיחים והאופיניים לצומח בארץ ישראל. הוגדרו כ 25 סוגי צבעים של הכלנית אך השכיח ביניהן הוא האדום. צבע הצמח נקבע גנטית בצירוף גן הצבע מהאב והאם.

לכלנית תכונה הידועה רק בצמח החמנית,קרי: עלי הכותרת נפתחים עם בוקר ועוקבים אחר מהלך השמש בשמיים. כל פרח פורח מספר שבועות בודדים.

עד לראשית שנות השישים,של המאה הקודמת,הכלניות לא היו צמח מוגן והיה נהוג לקטוף אותן,כמו גם להגיש זרי כלנית בארועים שונים.קטיפת הכלניות הביאה לירידה בתפוצה כדי סכנת הכחדה ומדינת ישראל,משרד החינוך והחברה להגנת הטבע,יצאו בקמפיין נרחב תחת הכותרת "צא לנוף ואל תקטוף" קמפיין שהכיל את מרבית הצומח בארץ כולל הכלניות. הקמפיין,המוצלח מאוד,הפסיק את דילול אוכלוסיית הכלניות,וצמחי בר אחרים,והכלנית התאוששה ופורחת היום בכל רחבי הארץ.

בתנ"ך הכלנית לא מוזכרת,מה שמעלה את התהייה:מתי הגיעה לארץ ישראל? התשובה לכך לא ידועה אך לא סביר שאבותינו לא שמו לב לפרח הבולט והשכיח הזה,ומכאן המסקנה שהגעתה של הכלנית לפאונה הארץ ישראלית היא ארוע מאוחר לתקופת התנ"ך אך מתי בדיוק הגיע לארץ ישראל,כיצד ואיפה התחילה את תפוצתה,כל אלה:שאלות שאין להן תשובות.

נתן אלתרמן כתב את השיר "כלניות" אותו הלחין משה וילנסקי וביצעה שושנה דמארי. במקור,אלתרמן כתב את השיר כשיר אהבה לטבע המתאר דורות של משפחה שירדו לואדי לקטוף כלניות,אך:כשפורסם היה זה בימי במנדט הבריטי בעת שהיית הדויזיה המוטסת השישית שחבשו כומתות אדומות וכונו,כשם הגנאי:כלניות ועד מהרה הפך משיר לטבע לשיר מחאה.

מתחת לגשר שעובר את מסילת הברזל בין תל אביב לחיפה,מזרחית לחוות נורית צומח שדה כלניות אדומות העוקבות אחר השמש. בשישי אחר הצהריים יצאנו לבקר אותן – והתמונות:הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

תל אפק – אנטיפטריס.

עד ראשית המאה העשרים,של האלף הקודם,פועלות במרחב ארץ ישראל שתי דרכים:גב ההר ודרך הים.

שתי הדרכים הללו שימשו למסחר בין מצרים,יושבי הארץ וצפונה,כשדרך ההר משמשת בתנועה צפונה ומזרחה לסהר הפורה,ודרך הים משמשת לתנועה צפונה ומזרחה לאסיה הקטנה ויוון.

בדרך היה היה צורך לחצות כמה מנחלי הארץ הזורמים ממזרח למערב. ברובם חציית הנחלים לא היוותה בעיה אך המעבר בירקון היה בעיתי,צר מאוד ומי ששלט במעבר שלט במעברי הסחורה בארץ שנעו צפונה על דרך הים.

הירקון נובע,במספר נביעות,ממש בהדום הרי שומרון וסביב לנביעה שלו,וגם במורד הנחל,היו ביצות בלתי ניתנות לחצייה. על כן:כדי לעבור צפונה על דרך הים יש צורך לעבור במעבר אפק,מעבר צר שממזרחו הרי שומרון ובמערבו עינות הירקון שופעי המים.

ראשית של נוכחות אנושית במעבר אפק מתוארכת,לפי הממצא הארכאולוגי,לתקופה הכלקוליתית. איננו יודעים על יחסי מסחר של התרבות הכלקוליתית אבל נוכחותם בתל אפק יכולה להצביע על כזו.

הממצא הארכאולוגי מצביע על כך שעיר בצורה התקיימה באתר בתקופת הברונזה הקדומה. הימצאותה של עיר מדינה במעבר אפק הגיונית ומצביעה,כפי שנראה עוד בהמשך,על רצף ישובי שהחזיק באתר מתקופה זו ועד 1948 אז ננטש האתר והפך לתל ארכאולוגי.

בתקופת הברונזה התיכונה מגיעה הישוב במעבר אפק לשיאו. במקום היתה עיר מדינה בצורה שעל פי כתבי המארות,וגם הממצא הארכאולוגי,כללה חומה בצורה,אקרופוליס וארמון מלוכה מפואר.

בברונזה המאוחרת השלטון בעיר המדינה של מעבר אפק עוברת לידיים מצריות. בחפירות נמצא בית המושל המצרי כמו גם ארכיון שכלל בולה בכתב החיתי – מה שמצביע על מסחר בין מצרים לאמפריה החיתית,מסחר ששירותיו עברו במעבר אפק.תעוד אפיגרפי נוסף שנמצא בשכבת הברונזה המאוחרת מצביעה של שלטון מצרי במעבר מימיו של רעמסס השני ויש לומר שעיר המדינה של מעבר אפק הגיעה לשיאה,הן מבחינה תרבותית והן בגודלה,בתקופה הזו.

בתקופת הברזל,שוב,עוברת אפק לידיים חדשות והפעם:לפלישתים. הירקון נחשב לגבולה הצפוני של ממלכת פלשת של ראשית המאה העשירית לפני הספירה. תל אפק מאוכלסת בפלישתים והממצא הארכאולוגי החשוב ביותר מתקופת שלטון המצרי באפק קשור ללוח טין ובו כתב פלשתי שמעולם לא פוענח בין השאר בגלל היותו ממצא יחידני מסוגו.

בתקופה ההלניסטית,שוב,מחליפה אפק ידיים והפעם לידיהם של ההלניסטים. גם הפעם היתה זו עיר מוקפת חומה ובנוייה אורטגונלית כנהוג בבנין ערים הלניסטיות. ההלנסטים מכנים את העיר פגאיי,שפרושו:המעינות מצודה מהתקופה ההלניסטית נחשפה באתר וכן מוזכרת העיר פגאיי בפפירוס זנון.

כשהשלטון במרחב ארץ ישראל מחליף ידיים,מההלניסטים לאמפריה הרומית,גם העיר פאגיי מחליפה תושבים הפעם לרומאים,וגם:מחליפה את שמה מפאגיי לאנתיפטריס על שם אביו של אנטיפטרוס קיסר רומא. הרומאים מפתחים את העיר מחדשים את החומה שלה ומרחיבים את הקרדו והדקומנוס של העיר לשיא שאחריו לא ראתה,עוד,העיר שכמותו.

השלטון הרומי באנתיפטריס נמשך עד לשנת 363 לספירה או אז:נחרבת העיר ברעידת אדמה ולא מוקמת עוד.ככל הנראה,בתקופה הערבית,מתקיים סביב חורבותיה כפר מוסלמי בשם פג’ה כפר שבהמשך מצא את מיקומו במורד הירקון,סמוך לפתח תקווה של היום,וננטש עם קומה של מדינת ישראל.

הפעם הבאה שמעבר אפק מחליף ידיים הוא בתקופה העות’מנית. במקום נבנית מצודה רחבת היקף שמשמשת את השלטון העות’מני לשליטה על מקורות המים ועל המעבר צפונה שעד לסופה לא כלל,הירקון,כל מעבר אחר. המצודה במעבר אפק מקבלת את השם פנאר באשה והיא נבנית על ידי סלים השני בין השנים 1571 ל 1574. פרוש השם פנאר באשי הוא: ראש העין.

בעת הקמת הרכבת הצבאית העות’מנית,מסילת ברזל מצפון הארץ ועד לפאתי נצנה שבדרום,הוקמה צפונית לפנאר באשי תחנת רכבת שהיום יושבת במקומה תחנת רכבת ישראל המכונה ראש העין צפון.

לאחר שגדוד מחיל המצב האוסטרלי חוצה את הירקון,במעבורת שנבנתה בשטח 7 תחנות ליד רמת גן של היום,העות’מנים זונחים את המצודה במעבר אפק והצבא הבריטי משתלט עליה,הופך אותה למחנה צבא בריטי ששלט על מעבר אפק כמו גם שימש כעתודה להגנת בסיס חיל האוויר הבריטי שהוקם בסירקין.

הבריטים מחליפים את מסילת הברזל העות’מנית ומחברים את תחנת הרכבת,ראש העין צפון,לחדרה וללוד.

בראשית שנות השלושים מחריפה בעיית המים בירושלים המנדטורית. בפני הבריטים עומדות שתי אפשרויות:להעלות לירושלים את מי הירדן,או:להעלות לעיר את המים מעינות הירקון. הירדן קרוב יותר לירושלים אך הפרשי הגובה הצריכו טכנולוגית שאיבה יקרה. מעינות הירקון נבחרו ו 1933 החלו בבניית אתר משאבות ששאב מעינות הירקון,הסניק את המים לשער הגיא,ומשם משאבות הסניקו את המים לירושלים. מפעל ירקון ירושלים הבריטי נחנך ב 1936 ופעל עד לשנות החמישים,של המאה הקודמת,אז הוחלף בקו מוביל המים מהכנרת לירושלים שכלל שאיבת מים ממעינות הירקון במתקן,שהיה אז סודי ומאובטח,של מקורות בסמוך למעבר אפק ליד קיבוץ עין השלושה – המתקן פתוח,כיום,למבקרים ופעיל עד היום אם כי לצרכי גבוי של מערכת המים ולא כמקור ראשון.בראשית המאה ה 21 עובה הקו ומים מוזרמים לירושלים,הן מקו המוביל הארצי וגם ממים מותפלים,הקו הזה כולל מנהרות חצובות שמשמשות להעברת המים לעיר.

מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ השתלט על מעבר אפק גדוד מהצבא העירקי. המעבר שוחרר מידי העירקים ביולי 48 על ידי חטיבת אלכסנדרוני של צה"ל.

עם תום המנדט הבריטי ועד לסיום פעולתו של מפעל המים ירקון ירושלים היה מעבר אפק מקום לא מיושב,הישוב הקרוב הוקם בסמוך לו העיר ראש העין,ולאחר שנסגר מפעל המים המקום נזנח והפך לאתר ארכאולוגי ובהמשך לגן לאומי.

צהרי יום שישי,האחרון,אמנם גשם קל יורד המעבר אפק,גשם שלא הדיר רגלינו מביקור באתר זמופלא הזה,וסיפורו בתמונות,הרי כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

קער דימונה – בראי הפילם.

קער,הוא מבנה קעור שקuע שנוצר כתוצאה מעיוות הנוצר במקומות שבו שכבות הקרקע לוחצות זו את זו ויצרות קערים וקמרים.

קערים וקמרים נוצרים כשמופעל לחץ פיזי על שכבות מסלע שבמקורם היו ישרות. הקערים והקמרים נוצרים כתוצאה ממספר כוחות הפועלים,ביחד או לחוד,על שכבות המסלע.

קער דימונה הוא תוצאה של קימוט הנובע מתנועת לוחות טקטונים,אותה תנועה שיצרה את עמק הירדן,ובקע ים המלח שנמצאים ממזרח לו.

קער דימונה מתנקז לנחל חימר באמצעות נחל דימונה שהקער הוא בסיס הניקוז שלו.

בדרכנו לצפות ולבקר את הנרקיסים שגדלו בנחל דימונה עברנו על פניו של קער דימונה.

התמונות צולמו במצלמה דיגיטלית ופותחו בסימולציה לפילם Valvia 50 מבית פוג’י פילם עם מעט מגע אישי שלי בעת הפיתוח.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

נרקיסים בנחל דימונה.

נחל דימונה,שנמצא בפאתיה הצפון מזרחיים של העיר דימונה,מנקז אל תוך עצמו את הגשמים מקער דימונה שבאזור המזרחי של העיר. הנחל הוא אחד מיובליו של נחל חימר שהוא הדרומי בנחלי מדבר יהודה.

אגן הניקוז של נחל חימר הוא בגודל של כ 360 קמ"ר ורובו המכריע של אגן הניקוז שלו לא נמצא במדבר יהודה אלא בנגב הצפוני,וכאמור,ניזון בנחל דימונה ומנחל אפעה המנקז את קער אפעה שבמישור רותם.

הנרקיסים בנחל דימונה הם מהאקוטייפ שגדל באדמות רוויות מים ולא ליד ביצות. בנחל דימונה משובצות ערוגות של אדמה שלאחר הגשם החזק הראשון בחורף,ספגו אל תוך עצמן את מי הגשם מה שאיפשר לנרקיסים לפרוח.

ריב שכנים…

בשישי האחרון ביקרנו את פריחת הנרקיסים בנחל דימונה.זה לנו השלמה של פריחת הנרקיסים בחורף 2021 2022 בשני האקוטייפ של הצמח בכלל ובזה הדרומי:בפרט. והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

נרקיס מצוי – ביתן אהרון סמוך לכביש 2.

הנרקיס המצוי,שלו מיוחסת האגדה על נרקיסוס,מקושר בתודעה שלנו כצמח ביצות. בישראל קימים שני אקוטיפים של הנרקיס המצוי: זה הפורח בקירבת מקווי מים,קרי ביצות ושלוליות חורף,וזה הפורח בהרים הרחק מביצות ומקווי מים וללא קשר אליהם.

הנרקיס המצוי שגדל בהרים מקדים לפרוח בחודשים אוקטובר,נובמבר וצדמבר ואילו הנרקיס המצוי שגדל ליד ביצות ומקווי מים,פורח בחודשים ינואר ופברואר.

הנרקיס המצוי גדל גם בנגב בקרקעות המסוגלות לאגור את מי הגשמים ולכן יפרח עם הגשם החזק הראשון בין אם הוא,הגשם החזק,מופיע בתחילת החורף או בסופו.

במסורת האיסלמית מקובל לשתול ליד קברי המתים פרחי בר לבנים. הלבן,על פי מסורת האיסלם,מבטא נפש נקייה מחטאים של האדם ומוקבל ללבוש לבן גם בעת החאג’ ולזה מיחסת המסורת שלפיה המלאכים המקבלים את פני המת,בעולם הבא,לבושים לבן ואם אף הוא,המת,לבוש לבן הרי שהוא טהור ונקי מחטאים. מאותה סיבה נכרכים המתים בתחריכים לבנים.

גם הנרקיס המצוי מצא את מקומו לקישוט קברים מסורתיים של האיסלם במרחב ארץ ישראל. המקור להכנסת הנרקיסים לבתי העלמין האיסלמיים הוא במסורת על פיה תלמידיו ומוקירו של המשורר חאפז (ח’ואג’ה שאמס-א-דין מוחמד חאפז שיראזי,1325-1389 שיראז שבאירן) נהגו להביא לקברו,ולשתול לידו זירי נרקיסים כדי שהלבן שבהם יטהר את נפשו וריחו של הנרקיס יאיר את דרכו למקומם של צדיקים.

הנרקיסים של ביתן אהרון,בסמוך לכביש מספר שתיים,שייכים לאקוטייפ הקשור בצמיחה ליד מקווי מים ויצא לנו לראותו בשישי האחרון,קרי בסופו של חודש דצמבר. מבט במרבדי הנרקיסים באתר מגלה שחלקם פרחו זה לא מכבר,וחלקם כבר נמצאים בדמי ימיהם.

בצילומי הנרקיסים התמקדתי באלה שנמצאים בדמי ימיהם ולא באלה שזה לא מכבר פרחו,והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.