יום שישי ה 25 ביולי,אחד משיאי החום של חודש יולי,עד כה. את הסתלקותו של היום החם הזה אנחנו עושים בחוף הים הידוע בשם סידני עלי למרגלות מסגד אדוננו עלי שבצפון הרצליה.
השמש מכוסה בעננות בערבו של יום שוקעת לה אט אט במערב מאירה באור נוגות צהוב כחלחל את סירות המפרש ששטות ונושקות לאופק. אט אט השמש שוקעת ונעלמת והאוויר מתקרר קמעא.
את שקלטה עין המצלמה מוצג כאן לפניכם:
גלרית תמונות – חוף סעידנא עלי 25 ביולי 2025.
מנחם.
בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת במסגרת הצורך לוויסות זרימת הירדן לצורך הפקת חשמל בסכר ארם נהריים,בנה פנחס רוטנברג סכר שחסם את מוצא הירדן מהכנרת. לאחר השבתת תחנת הכוח בארם נהריים שונה ייעודו של הסכר לאגירת מים הכנרת על מנת להזרימם במוביל הארצי ושמירת מפלס הכנרת בהתאמה לשאיבת מי האגם לטובת המוביל הארצי.
עצירת הזרימה של הירדן מהכנרת דרומה לים המלח גרמה להרס של בתי גידול רבים וגם תורמת תרומה משמעותית לירידת מפלס המים בים המלח.
ב 9 בפברואר 1992 נפתח סכר דגניה ולירדן הוזרמו כרבע מליארד קוב מים,בפברואר 1993 נפתח שוב סכר דגניה ושוב הוזרמו דרכו כרבע מליארד קוב מים לירדן. בפברואר 1995 נפתח שוב סכר דגניה ומי הכנרת הוזרמו לירדן,אך הסתבר שהייתה זו טעות ופתיחת הסכר גרמה לירידת מפלס הכנרת ב כ 31 ס"מ מתחת לקו האדום העליון. במאי 2013 נפתח סכר דגניה במטרה להזרים מי כנרת לירדן הדרומי בהיקף של כמה עשרות מליון קוב מים,וזאת במטרה להזרים את מי הכנרת לסכר אלומות ולירדן הדרומי על מנת לשמר פרטי טבע ששוקמו באפיק הירדן בכלל ובזה הקרוב לכנרת בפרט.
בתחילת 2011 הופקדה תוכנית לשיקום מורד הירדן הדרומי מסכר דגניה ועד למפגש עם נהר הירמוך הירדני,סך הכל כ 11 ק"מ מתוך כ 250 קילומטרים מאורכו של הירדן כולו. במסגרת התוכנית בוצע שיקום הידרולוגי למי הירדן,מהזרמת מי ביוב בערוץ הנחל להזרמת מי ביוב מושבים ביחד עם מים מהכינרת,שלצורף כך נפתח סכר דגניה ומזרים,כאמור,כמה מליוני קוב מים בשנה. אפיק הירדן נוקה ובוצה ובה סדימנטים שמקורם במי מוביל המים המלוח,שהוזרם לאפיק הירדן,ומי הביוב שהוזרמו נוקו וגדות הנחל עברו תהליך של שיקום והשבה לטבע של חי וצומח האופייני לירדן ואשר לא נכחד.
חלק מתוכנית השיקום הזו כבר בוצע וחלק,בעיקר החלק הדרומי יותר של האפיק המשוקם,נמצא בהליכי שיקום כיום.
במסגרת השיקום הזה בין סכר דגניה עובר בסכר אלומות וממשיך דרומה במהלך של כ 3 קילומטרים נסלל מסלול הליכה ורכיבה לאופניים,נבנו גשרונים נגישים והמקום הוכשר לטיול וקמפינג. המסלול נקרא גן מורד הירדן הדרומי בו התחלנו את הביקור בירדן הדרומי.
כשני קילומטרים דרומית לסכר דגניה הקימה מדינת ישראל את סכר אלומות. סכר אלומות בנוי עפר וסלעים ובו בריכות מדורגות שתפקידם להפריד בין מי הכנרת המעטים שהוזרמו לאפיק הירדן,בעיקר לצורך תפעול אתר ירדנית הסמוך,לבין מי שופכין ומי מוביל המלח של הכנרת. למרגלות הסכר הוזרמו לאפיק הירדן מי המוביל המלוח של הכנרת וביוב גולמי של ישובי דרום הכנרת בכלל וטבריה בפרט. ב 2009 בסמוך לסכר הוקמה תחנת טיהור מי שופכים שמטפלת בביוב הגולמי של ישובי דרום הירדן,בכלל,וטבריה בפרט. עם הפעלת תחנת טיהור השפכים מי הביוב במושבים הוזרמו לאפיק הירדן והזרמת ביוב גולמי לאפיק הנהר הופסקה והפכה למעשה פלילי אסור.
במסגרת תוכנית שיקום מקטע נהר הירדן שבין סכר דגניה לנהר הירמוך ובהשקעה של כ 12 מליון שקלים שוקם סכר אלומות,מי הכנרת שמוזרמים לנהר במסגרת תוכנית השיקום,דרך פתח בסכר דגניה שעליו דיברנו קודם,מוזרמים לסכר מי כנרת ומדרום לסכר מתווספים למי הכנרת מי שופכין מטוהרים ומי המוביל המלוח כך שמליחות המים מפוקחת ומגיעה למליחות המאפשרת קיום החי והצומח שהושבו,ויושבו,לטבע במסגרת שיקום מקטע זה של הנהר.
לאחר שהלכנו לאורכו של גן מורד הירדן הדרומי,סרנו לסכר אלומות להרוות את העין,לטבילה,נעימה מאוד,בבריכות הסכר והרווית עין העדשה במים הזורמים בסכר המשוקם שנפתח לציבור לפני כחודש.
על פי המסורת הנוצרית הטביל יוחנן המטביל את ישו בקאסר אל יהוד אתר הטבילה שנמצא צפונית לים המלח. בסביבת קאסר אל יהוד הוקמו מנזרים וכנסיות,ברם:לאחר מלחמת ששת הימים הוכרז המקום כשטח צבאי סגור,הגישה אליו נאסרה,מנזריו ננטשו והמקום מוקש בשדות מוקשים צפופים. לימים,פונו שדות המוקשים וקאסר אל יהוד הפך לגן לאומי ונפתח למבקרים וצליינים.
בהעדר יכולת לגשת לאתר הטבילה המסורתי הקימה מדינת ישראל אתר טבילה חלופי כמה מאות מטרים מסכר דגניה. לאתר הוזרמו מי כנרת והאתר שימש עד לפתיחת קאסר אל יהוד כאתר הטבילה הראשי של צליינים נוצרים שבאו לארץ. לאחר הטבילה בסכר אלומות סרנו לירדנית. מדינת ישראל נמצאת במצור בעקבות מלחמת חרבות ברזל וצליינים לא מגיעים לאתר מאז פרוץ המלחמה. מתקני הטבילה,שהוסדרו במקום על ידי המדינה,סגורים ונעולים במנעול ובריח ורק בית קפה וחנות מזכרות,עם מחירים מופקעים כדי בושה,פתוחים. צליינים אין.
שיריה של המשוררת רחל,בכלל,והעברית הקסומה שיצאה תחת עטה של מי שעברית לא הייתה שפת אימה,הם חלק ממארג החיים ומנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל,בכלל,ותושביה הישראלים בני דת משה בפרט. בבית הקברות כנרת קבורה גם בת כנרת אחרת המשוררת נעמי שמר שגם חייה הם מנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל.
ב 1911 נפטר או נרצח,לא ממש ידוע,מנחם מנדל שמואלביץ. שמואלביץ היה הנקבר הראשון בבית הקברות כנרת שהפך לבית הקברות של קבוצת כנרת המושבה כנרת וגם של ההסתדרות בטרם הוקמה מדינת ישראל. יחד עם רחל ונעמי שמר קבורים במקום ממנהיגי היישוב היהודי טרם קום המדינה כמו:ברל כצנלסון,שאול אביגור,אברהם הרצפלד,המשוררת אלישבע ביחובסקי,כמו גם:משה הס דב בורכוב ונחמן סירקין,שאת קבריהם פקדנו עם תחושת קבס אל מול ענקי הציונות טרום הקמת המדינה אל מול מנהיגי ישראל הנצורה והכואבת ש 49 מבניה נמצאים בשבי חמאס עזה באכה יולי 2025.
מבית הקברות כנרת חזרנו הביתה.
התמונות שקלטה עין העדשה בגן מורד הירדן הדרומי,סכר אלומות והירדנית,הרי הן כאן לפניכם:
גלרית התמונות – גן מורד הירדן הדרומי.
מנחם.
מתחם הרכבת.
בספטמבר 1892 נחנכת מסילת הברזל יפו ירושלים. תחנת המוצא של הרכב ביפו נמצא במה שנקרא היום מתחם התחנה. הרכבת בין יפו לירושלים פעלה עד מלחמת העצמאות אז נזנחה ונקודת המוצא מיפו לירושלים עברה לתחנת הרכבת בדרום תל אביב,היכן שהיום כביש מספר אחד מתחבר לכביש 20. הפעילות בתחנה שבדרום תל אביב לירושלים הופסקה עם פתיחת קו הרכבת החשמלית מלוד לירושלים.
ב 1905 משפחת וילנד,משפחה טמפלרית,בנתה בסמוך לתחנת המוצא ביפו את ביתה ולצידו מפעל לייצור חומרי בנייה ומרצפות. המפעל עשה שימוש ברכבת להפצת תוצרתו,כמו גם:סיפק מלט,חומרי בנייה ומרצפות לעיר העברית הראשונה,תל אביב.
מתחם התחנה מאוכלס על ידי כ 25 מבנים בסגנונות בנייה מגוונים מהתקופה העות'מאנית,אדריכלות טמפלרית ומבנים מימי המנדט הבריטי. עד לשנות ה 2000 המתחם היה מאוכלס על ידי צה"ל כשחלק מהמבנים עמדו בשיממונם וחלק שימשו כמחסנים למוזאון בתי האוסף לתולדות צה"ל.
ראש עיריית תל אביב,רון חולדאי,פנה לצה"ל כדי שיעביר לידי העירייה את המתחם,הליך שנמשך כמה שנים ובסופם השקיעה עיריית כ 12 מליון שקל ששימשו לשיפוץ המבנים במתחם. ב 2007 חכרה עיריית תל אביב את האתר ממנהל מקרקעי ישראל לעשר שנים,ולאחר שפורסם מכרז זכתה חברת ויתניה במכרז,מטעם עיריית תל אביב,לשיפוץ ושימור האתר והשכרתו לעסקים.
ב 2009 נפתח מתחם התחנה וזכה להצלחה עסקית גדולה,ברם עם השנים סר חינו של האתר ובתום תקופת החכיר החזירה חברת ויתניה את האתר לרשות העירייה שמנהלת אותו בעזרת חברת אתרים העירונית.
המושבה האמריקאית בתל אביב.
בין שכונת פלורנטין ליפו ברחובות אאורבך ובר הופמן נמצאת שכונה שהוקמה על ידי איכרים אמריקאים ממדינת מיין שבארה"ב.
ג’ורג’ אדמס,שחקן לשעבר וכומר עמד בראש קהילה במדינת מיין ארה"ב. אדמס שכנע את מאמיניו שהתיישבות בארץ ישראל תחזיר את ישו ואתו את הגאולה.
בני הקהילה הפקידו בידיו של אדמס הון והוא שט לארץ ישראל,מצא פרדס קמל על גבעה צפונית ליפו על הדרך לשכם,והחליט לקנות אותו כדי ליישב בו את בני קהילתו.
157 ומבני הקהילה,ששמעו על הפרדס שבהליכי רכישה,עלו על ספינה ושטו ליפו ואתם על מטלטליהם כמו גם בתים טרומיים עשויים מעץ. כשהגיעו לנמל יפו,הסתבר להם שאדמס לא הצליח לקבל את הקושן המתאים מהשלטון העות'מאני.
לעזרתו של אדמס נחלץ קונסול ארה"ב ביפו הרמן לוונטל,שהיה יהודי מומר. לוונטל לא הצליח לשכנע את השלטונות לרשום את הקרקע של הפרדס הקמל על שם אזרחים זרים,אמריקאים,והציע לרכוש חלקה שסמוכה לפרדס והפעם לרשום אותה על שם נתין עות'מאני ובכך לעקוף את האיסור לרישום קרקע על שם נתין זר. וכך היה. החלקה שנרכשה היא המגרשים שברחובות אאורבך ובר הופמן דהיום.
באדמה שנרכשה הוקמה השכונה האמריקאית,במקום נבנו כעשרה מבנים כולל מכולת וכולם בסגנון הקוטג’ המקובל בניו אינגלנד שבמדינת מיין.
קשיים כלכליים,סכסוכים בתוך הקהילה וגם מחלות גרמו לעזיבת במושבה ולמשך כמה שנים בתיה עמדו שוממים מאדם. ב 1871 נרכשו הבתים על ידי הטמפלרים שיישבו אותם,הוסיפו לסביבתם כמה מבנים כולל מבנה של מלון שזכה להצלחה גדולה מאוד מסחרית וכלכלית.
ב 1898 מונחת אבן הפינה לכנסייה במושבה. הטמפלרים לא חיבבו כנסיות גדולות אבל הקרקע ל הכנסייה נתרמה על ידי פון אוסטינוב נוצרי מומר מהכנסייה הפרבוסלבית לפרוטסטנטית. התכנון היה שאת אבן הפינה יניח הקיסר וילהלם השני אבל הביקור שלו נדחה קמעה ולוח הזמנים שלו לא אפשר את נוכחותו בטקס הנחת הפינה לכנסייה שנקראת:כנסיית עמנואל.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סילקו הבריטים את הטמפלרים,שהיו אזרחים גרמנים,מארץ ישראל. הבתים ננטשו. במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין ממשלת ישראל לממשלת גרמניה ב 1952 הועברו בתי הטמפלרים לידי מדינת ישראל וכל הבתים,שעדיין בבעלות המדינה,זכו לתוכנית שיקום ושימור וכך הם עומדים על תילם עד היום.
התמונות,ממתחם הרכבת ומהמושבה האמריקאית,שבתל אביב,הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – המושבה האמריקאית בתל אביב.
מנחם.
עמק הצבאים.
באביב האחרון נוספו לעדר הצבאים שבעמק כמה וכמה עופרים חדשים. העדר,או יותר נכון עדרי המקום,מראים יכולת רבייה וחיים לצד האדם, ובנפרד ממנו לחלוטין,מרשימים ביותר ואוכלוסיית העמק מצביעה על התאקלמות ורבייה שמרחיקים את העדרים שבעמק מקו סכנת ההכחדה.
בהזדמנויות שונות פריטים מהצבאים בעדרי העמק הועברו למקומות שונים בארץ שם אוכלוסיית הצבי הארץ ישראלי מצביעה על הידלדלות ובעצם,אם כי לא זו המטרה,עדרי העמק הפכו שמעין גרעין רבייה שמחזק את עדרי צבי הארץ ישראלי במקומות אחרים בארץ היכן שנדרש חיזוק לאוכלוסיית הצבאים.
עם בוקר,כשהגענו לעמק הצבאים,כמה וכמה מעדרי המקום רעו להם באחו. כהרגלו הצבי הארץ ישראלי מנצל את שעות הבוקר לבליסת עשב באזור המרעה שלו,כחום היום מסתתרים הצבאים בסבך הצמחייה,בכלל,ובצל העצים והשיחים בפרט,מעלים גירה ומשביעים עצמם כנדרש.
בשבילי עמק הצבאים ישנה הפרדה חד משמעית בין המקומות שלהם ישנה גישה לבני האדם בתחום העמק,ומנגד: שטחי המחיה של הצבאים שאליהם אין או אסורה גישתם של בני האנוש.הפרק איננו פתוח בכל שעות היממה והצבאים למדו את אורחות החיים,אורחות הביקורים,של בני האדם וכשאלה האחרונים,עוזבים את העמק מנצלים את זה הצבאים ופולשים לתחום המותר לאדם להסתובב בו,מטביעים בו את ריחם,מסמנים אותו כרכושם ואפילו מספיקים לבלוס מעט ממטעמי העשב שבתחום המותר לבני האדם. סידור שכזה שאין לו אח ורע וטוב שכך,גם לנו בני האנוש וגם,ובוודאי,לצבי הארץ ישראלי.
השבענו את עיננו בעדרי הצבאים שבעמק,אלה שמנו בהם מהדור הצעיר ואלה שלא.
את עין המצלמה השבעתי בסט וינטאג’ בסיסו מצלמת DSLR בעלת חיישן מלא ואליה מחוברת עדשת יופיטר 200 מ"מ מבית היוצר של תעשיית העדשות הסובייטית אי שם באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. סט זה מאתגר מאוד בכלל ובפרט כאשר הצבאים,נשואי הצילום,לא ממש עמדו במקומם ודגמנו את מרכולתם,מה שאילץ אותי להוכיח שליטה ביכולת לעקוב בפוקוס ידני אחרי תנועתם.
גלוי נאות: התמונות מעמק הצבאים עברו פיתוח שכלל,בכלל אך לא רק,עיבוד בתכנות AI לרבות ביצוע קרופ והגדלה מחדש את פרטי התמונה.
התמונות מבוקרה של השבת בעמק הצבאים שבליבה של ירושלים,הן כאן לפניכם.
מוזיאון ארצות המקרא.
במאי 1913 וורשה פולין,נולד אלי בורובסקי למשפחה חסידית תושבת העיר. בהגיעו לעשור השני לחייו נסע לברלין על מנת ללמוד פילוסופיה,ברם בשל האווירה שיצר השלטון הנאצי שזה עתה החל לאחוז במושכות השלטון בגרמניה,עזב בורובסקי את גרמניה ועבר לפירנצה,ובהמשך לרומא שם למד אומנות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה עבר שווייץ שם התגייס לדיוויזיה הפולנית בצבא צרפת שבמסגרתה לחם בצבא הנאצי.
לאחר המלחמה חילק את חייו בין שווייץ וקנדה שם התמחה בחקר כתבי יד עתיקים,ובעת ובעונה אחת החל לאסוף עתיקות מכל רחבי העולם,עד שנהפך לאחד מבעלי אוסף העתיקות מהגדולים בעולם. בשנת 1992 יזם בורובסקי את הקמת מוזיאון ארצות המקרא שלאחר הקמתו הפך לבית משכנו של אוסף העתיקות הגדול של בורובסקי שבתורו הפך לבסיס המוצגים שבמוזיאון. ב 2003 נפטר בורובסקי בירושלים ונקבר בה.
מוזיאון ארצות המקרא מתמקד במוצגים מהתקופה האכדית,השומרית,ארם ומצרים וכן בבל ופרס. המוצגים במוזיאון מוצגים עם אוריינטציה לאזכורים רלוונטיים בתנ"ך. במוזיאון ארצות המקרא נמצא אחד האוספים החשובים והמקיפים בעולם של חותמות עתיקים.
ארכאולוגים מביעים ביקורת על המוזיאון והאוספים שבו על כך שמקורם של המוצגים הוא בסחר בעתיקות ועל כן מקורם ומקום הימצאם המקורי איננו ידוע.
גלוי נאות: התמונות ממוזיאון ארצות המקרא עובדו ופותחו תוך שימוש בתכנות AI ובחלקם עברו קרופ.
והתמונות ממגוון מוצגים שבמוזיאון ארצות המקרא,הן כאן לפניכם:
גלרית התמונות – מוזיאון ארצות הקרא.
מנחם.
כל שישי,אלא אם ממש מתחוללת בעורף האזרחי מלחמה בעצימות גבוהה,אני יוצא לטייל חמוש במצלמה וסקרנות לרווית העין. הטיולים האלה אינם שליפה מהמותן הם מתוכננים ובהתאם לתכנון אני לוקח איתי ציוד צילום שלהערכתי מתאים למסלול ולמה שהוא טומן בחובו.
בשישי האחרון התכנון היה לבקר בתחנה לחקר ציפורי ישראל בירושלים בצמוד למתחם כנסת ישראל,ואחר כך לסור לביקור בספריה הלאומית שבסמוך.
הערכתי שבתחנה לחקר ציפורי ישראל ציפורים לא יהיו,וביחד עם התכנון לבקר בספריה הלאומית הצטיידתי במצלמה אחת ועדשת ניפטי פיפטי שמתאימה לצילום כללי כפי שצפיתי,תכננתי בשני מוקדי הביקור.
תוכנית ציוד הצילום התגלתה כטעות חמורה,על כך:בהמשך.
בבוקרו של שישי הגענו לתחנה לחקר ציפורי ישראל. עד מהרה להקה קטנה של צוצלות הפליאה תצוגתה ברחבי האתר,ואחת מהן,העזה,להתקרב למסתור הצילום שבמקום ולמרות מגבלות ציוד הצילום נלכדה בעין העדשה.
כשרווי עיננו מהצוצלות,שהן אגב מין פולש שהובא לישראל כמה עשורים אחורה ונקלט פה כדי הציפור הרביעית בתפוצתה בישראל,המשכנו בשביל של תחנת המחקר לבית הקברות באדר שנמצא בשולי שמורת הטבע שבה ממוקמת התחנה.
בית הקברות באדר פעל בין השנים 1948 ל 1951 עת הגישה לבית העלמין בהר הצופים היה סכנת נפשות. בבית הקברות הזה נקבר האדמו"ר רבי גדליה משה הראשון ראש חסידות זוויהל שבפולין. חסדיו השתלטו על בית הקברות הקימו בו קופת צדקה ע נ ק י ת שמי שישים בה את כספו ואחר כך יבקש מציון הקבר של הרב בקשת רחמים כלשהי הרבי,המת,ימלא את מבוקשתו. לפי כללי המקום קודם צריך לשלם ואחר כך להתפלל במקום בימי שני חמישי והשני העוקב,לבקש בקשה וציון הרבי המת ימלא את המבוקש.
מציון הקבר בבית הקרות חזרנו למסתור הצפייה בתחנה לחקר ציפורי ירושלים כשעל ענף המזדקר ממי המעיין שהוסטו לאתר התיישבה נקבת נץ מצוי מציגה לנו את מלוא יופייה ואצילות גופה. גם כאן ציוד הצילום התגלה כטעות תכנונית פטאלית אבל,ובכל זאת,הצלחתי לקחת כמה תמונות מיופייה של נקבת הנץ המצוי הזו.
לאחר המפגש עם נקבת נץ מצוי בתחנה סרנו לספרייה הלאומית רק כדי לגלות שכל מרחב בספריה,חדרי הקריאה כמו גם חדר התצוגה מאוסף הספרייה,מצריכים תשלום כדי להיכנס ולצפות. בספרייה מייצג מרגש ביותר ובו תמונות של חללים חטופים בעזה ושל אלה החיים כשלצד תמונתם הספר האהוב עליהם. לא נלקחו תמונות בספרייה.
גלוי נאות: התמונות של הצוצלת ונקבת הנץ המצוי עברו עיבוד בעזרת תוכנת AI לשיפור החדות ועברו קרופ בהתאמה.
התמונות מהתחנה לחקר ציפורי ירושלים מבית הקברות הצמוד – הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – התחנה לחקר ציפורי ירושלים.
מנחם.
אור ליום שישי שעבר חרטומה של הכסופה היה מופנה צפונה במטרה להגיע לביקור באתר פריחה שברמת הגולן. למציאות הייתה תוכנית אחרת והכסופה,על יושביה,נשארו ספונים לאמצעי התקשורת ובמרחק יריקה מהמרחב המוגן.
יום שישי ה-20 ביולי. אחר הצהריים,שוב,מפלחות הסירנות את השקט ואנחנו מצטווים לסור למרחב במוגן. לאחר השחרור ומניסיון הימים האחרונים צפויות כמה שעות של שקט אותם אנחנו מנצלים לקחת את המכוניות שלנו ל"נסיעת יופי" שמרעננת את מערכות הרכב בכלל ומרעננות את תחושת החוסן של הנהגים בפרט.
לאחר האזעקות ובשקט המפחיד שלאחריהן אנחנו מגיעים לחוף הים של נעורים,צפונית לנתניה ובסמוך למתקן הנופש של משטרת ישראל,שם שואפים את אוויר הים שטוען את הבטריות של הנפש,מרווים את העין בנופיו של החוף,מרווים את עין העדשה וחוזרים הביתה בצפייה ליללת הסירנות… שלא מאכזבת לעת ערב.
גלוי נאות: מחלק מהתמונות הוסרו דמויות אדם שהיו נוכחות בחוף הים בעזרת כלי AI.
והתמונות מחוף ימה של מכללת נעורים,הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – חוף הים נעורים.
מנחם.
עשינו לנו מנהג:כל שנה במאי כשפריחת השושן הצחור מגיעה לשיאה אנחנו סרים לבקרו באתר הפריחה שבקרן ברתות. במאי 2024 מסלול הטיול שבקרן ברתות היה שטח צבאי סגור בשל מלחמת חרבות הברזל ואת השושן הצחור ביקרנו באתר הפריחה החליפי שבנחל כלח.
השנה הגיעה עת פריחת השושן ובשישי האחרון,בבוקרו העדיין קריר,סרנו למסלול קרן ברתות לביקור השנתי של השושן הצחור. פחות או יותר,בחלק הצפוני ביותר של מסלול קרן ברתות נמצאים שטחי הגידול של השושן הצחור. לאחר מאמץ הנדרש להגיע לאתר פריחת השושן חיכתה לנו אכזבה:לא היה זכר לשושן הצחור באתרו,לא תחילת פריחה,לא קמילתה ולא סימן כלשהו לנכוחות הצמח הנפלא והקסום הזה.
השמש,בינתיים,תפסה את מקומה וחומו של יום החל להכות,יחד אתו חבטה בנו האכזבה העמוקה מהעדר פריחת השושן באתרו. החלטנו שלא לסוב על עקבותינו אלא להמשיך המסלול המלא חזרה לחנייה. בנקודה המערבית של המסלול,כמאה מטרים מקרן ברתות עצמה,ובה תצפית מרהיבה על המונפורט,עצרנו למנוחה קלה. מהמסלול הגיעה משפחה מטיילת ששאלו אותנו האם ראינו פריחה של השושן הצחור,ובאותה נשימה ומבלי לחכות לתשובה,המאכזבת משהו,שלנו פרצו בזעקות שימחה למראה ארבע פרחי שושן צחור ממש לידינו במרחק של הושטת היד. בים האכזבה בה טבלנו עיננו פספסו את מקבץ פריחת השושן. בילנו במחיצתו שעה קלה להרוות את העין,לסלק את האכזבה וגם להרוות את עין העדשה.
לאחר שהייה במחיצתו של השושן הצחור התחלנו בטיפוס אל עבר קרן הברתות,במהלך השביל הזדקר אל תוכו שושן צחור אחד ובודד רוצה לומר:"הנה אני כאן!". החורף הדל המשקעים נתן אותותיו במסלול קרן ברתות,מעט מאוד מפריחת האביב נשאר בו וכנראה גם השושן הצחור הקדים לחזור לבצליו שבאדמה בתקווה לשנה גשומה,ומזינה,יותר בחורף הבא. להתראות במאי 2026.
והתמונות ממקבץ שארית פריחתו של השושן הצחור בקרן ברתות – הנה הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – השושן הצחור בקרן ברתות.
מנחם
ב 1922 מחליטים פרנסי העיר העברית הראשונה,תל אביב,להרחיב את גבולותיה דרומה ולבנות שכונה של בתי מלאכה ומגורים. לשכונה החדשה קראו גבעת הרצל והיא ממוקמת בין פלורנטין בצפונה,שכונת נווה עופר בדרומה,שכונת שפירא במזרח ויפו במערב.בשכונה עוברים כביש דרך קיבוץ גלויות ודרך בן צבי.
בעת הקמת השכונה סופחו אליה שתי שכונות קטנות של תל כביר היפואית. הסיפוח הוא תולדה של הסכמים בין מקימי השכונה,פרנסי העיר תל אביב,לבין שייחים מכובדים מתל כביר היפואית. הסיפוח,אומנם,בוצע אך פעולות איבה פשו בשכונה עד ל 1948 שנת הקמת המדינה. במאי 1948 חיל האוויר המצרי ערך שלוש גיחות הפצצה על העיר העברית הראשונה,באחת מהן הוטלו פצצות על שכונת גבעת זאב ובהפצצה נהרגו חמישה מתושבי השכונה.
כיום שכונת שפירא מכילה מבני תעשיה,רובם מהמאות הקודמות,משובצים במבני תעשייה שחלקם הפכו למבני מגורים,מספר מבני מגורים שנבנו במהלך השנים בשכונה וכן כמה מבנים חדשים שנבנו ממש בשנים האחרונות. הייעוד המקורי של השכונה,קרי שכונה של בתי מלאכה משובצת במקומות מגורים,נשמרת עד היום.
קירות מבני בתי המלאכה של שכונת גבעת הרצל משובצים בגרפיטי שמתעדכנים ומשתנים מפעם לפעם.
ביום שישי האחרון,לעת ערב ביקרנו בשכונת גבעת הרצל והשבענו את עינינו,ואת עין העדשה,במגוון הגרפיטי המעטרים את קירות בתי המלאכה שבשכונה,והתמונות הן כאן לפניכם.
לגלרית התמונות – שכונת גבעת הרצל תל אביב.
מנחם.
יש בארץ המופלאה שלנו הרבה מקומות שיש להם מה להציע בתחומי הרכשת הידע ובהיסטוריה של ההתיישבות בארץ טרם הקמתה,וגם אחריה.
בעונה זו של השנה יש לטבע הארץ ישראלי המון מה להציע וספק אם הייתי מבקר במקומות שביקרתי,בעונה הזו אלמלא מפעל הפייס לקח על עצמו פרויקט לממן ביקורים באתרים שונים בצפון הארץ על מנת להביא לשם מטיילים,גם כדי שיחשפו למכמני צפון הארץ ויניעו עסקים שהיו מושבתים בשנה וחצי האחרונה,וגם,מטבעם של דברים,ישאירו קצת מהונם הפנוי בבתי עסק בצפון שיתחזקו מכך כלכלית.
אז במסגרת הזו,של מפעל הפיס למען הצפון,ומתוך הערכה למניעים ולמטרות של הפרויקט היפה והראוי הזה החלטנו לבקר בשני מקומות שבימים אלה,אלמלא המטרה הנעלה של מפעל הפייס למען עסקים בצפון,הייתי מעדיף את זמני הפנוי לבלות באביב הארץ ישראלי – בטבע ובנוף שלו.
ראשון פקדנו את בוטיק שמן הזית של לביא שבישוב הקהלתי הושעיה שבגליל התחתון. למדנו שיעור ביישוב הגליל ובחלוקה המוניציפלית של הגליל,למשל: כל היישובים שמצפון לכביש 77 שייכים למועצה המקומית גליל תחתון ואלה שמדרום לו שייכים…:למועצה המקומית עמק יזרעאל,למרות שמשני צידי הכביש גאוגרפית זה הגליל התחתון.
לאחר השיעור המוניציפלי למדנו מפי בעלי המקום על ענף גידול הזית בארץ ובעולם,למדנו על סוגי הכבישה ואיכויות שמן הזית כמו גם על זנים הגדלים בישראל וכיצד הם מגיעים לשוק במרכולים שבישראל. עוד למדנו לטעום ולהריח שמן זית מזנים שונים וכיצד להיות צרכן נבון ואחראי ולרכוש שמן זית שמה שכתוב על תווית הבקבוק זה אכן שמן הזית שבתוכו.
מבוטיק השמן לביא סרנו לאילנייה לחצר שמואלי. במקום נערך סיור קצר והסבר מרתק על ההיסטוריה של מקימי המקום. היריעה קצרה מלהכיל את ההיסטוריה של המקום ולמי שמעוניין פרטים בלינק הזה.
וכן,גם כמה תמונות נלקחו בהושעיה ובסג’רה והן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – סיור בגליל התחתון.
מנחם
מבצר קקון נמצא על גבעה בשולי עמק חפר כ 6 קילומטרים צפונית מערבית לטול-כרם. הגבעה,שגובה כ 57 מטרים,שולטת על דרך מסחר בין מצרים לדמשק. בשל מיקומה האסטרטגי של הגבעה הצלבנים,מסדר הטמפלרים,מקימים בראש הגבעה מבצר טמפלרי שבמרכזו כנסייה ומכנים את המקום:מבצר קקו.
ב 1260 הממלוכים כובשים את הגבעה והמבצר הטמפלרי והופכים את הכנסייה למסגד. המשטר הממלוכי מעודד התיישבות סביב המבצר בהכירו את חשיבותו האסטרטגית על דרך המסחר. שם המבצר,הממלוכי,והיישוב שמתהווה בקרבתו הופך לקקון.
במאה ה 16 נכבשת הארץ על ידי העות'מאנים. בגבעת מבצר קקון הממלוכי הם "יורשים" יישוב קטן שמונה כ 127 אנשים ומקבל את שם המבצר הממלוכי שבמרכזו:קקון.
ב 1799 צבא נפוליון עושה דרכו צפונה בדרך המסחר שלמרגלות מבצר קקון. במקום מתפתח קרב בין הצבא העות’מאני לבין צבא נפוליון שמסתיים בתבוסתו של הצבא העות’מאני. משם ממשיך נפוליון לעכו והשאר:היסטוריה.
בסוף המאה ה 19 תושבי כפר קקון מנצלים את נקודת השליטה של הכפר שלהם על דרך המסחר ומתחילים לגבות מס מעבר בדרך,מס שמשמש אותם לפרנסתם. אברהים פאשה,שליט מטעם מצרים על נפת טול-כרם שלה שייך כפר קקון רואה את מעשה גביית המסים של תושבי קקון כמעשה מרידה בשלטון והוא עולה על הכפר עם צבאו ומכניע את תושבים שמפסיקים לגבות מסים,ומקבלים את עול שלטונו עליהם.
כאשר תושבי קקון לא עסקו בשוד וביזה של עוברי הדרך הם עסקו בגידול אבטיחים שטיבם ואיכותם הלכה לפניהם. האבטיחים,בעונה,נקטפו הונחו בנחלים שבסביבת הכפר,נחלים שנשפכים לנחל אלכסנדר.שם,בנחל אלכסנדר,המשיכו האבטיחים את ציפתם לשפך הנחל שם הועמסו על ספינות קטנות ויוצאו למצרים.
ב 1922,בעת המנדט הבריטי,מונה הכפר כ 1600 איש שרובם עוסקים במעשי חבלה וטרור בסמלי שלטון שסביב לכפר שלהם ובניהם מסילת הברזל שעוברת בקרבת הכפר. ב 1932 רוכש יהשוע חנקין כ 41 אלף דונם אדמה שנמצאים בגבולו הצפוני של כפר קקון. בשטח שנרכש מגדלים חקלאים יהודים פרדסים.
ב 1942 רוכש קק"ל מיהושע חנקין את 41 אלף הדונם שרכש חנקין ומקימים עליהם את קיבוץ המעפיל שמקבל את שטחי האדמה לצורך גידולים חקלאיים.
עם קום המדינה תושבי כפר קקון נוטשים את הכפר ובתום המלחמה מנהלים משא ומתן עם ממשלת ישראל על מנת לחזור לאדמותיהם בכפר. ממשלת ישראל מסרבת והמקום לא נושב עוד.
באוגוסט 2024 מוכרז מבצר קקון כגן לאומי,במרכזו המבצר הצלבני/ממלוכי ובסביבתו,שאיננה מעובדת על ידי חקלאי האזור,צמחייה האופיינית לאזור. ביום שישי,ה 28 במרס,ביקרנו בשמורת הטבע קקון,והתמונות הן כאן לפניכם:
לגלרית התמונות – פארק לאומי קקון.
מנחם.