ארכיון מרץ 2021

כפר כורזים נמצא על רמת בזלת במזרח הגליל. הרמה הבזלתית,שנקראת רמת כורזים,מפרידה בין עמק הירדן,השבר הסורי אפרקאי,לארץ כינרות קרי אגן הכנרת וסביבתה. הרמה נוצרה בתקופת הפליסטוקן,לפני 2.58 מליון שנה,והיא תוצאה של התרוממות טקטונית של השבר הסורי אפרקאי. כשנוצרה רמת כורזים היא חסמה את הירדן בדרכו לכינרת. כתוצאה מחסימה זו נוצרה ימת החולה. לימים,חתר הירדן בהדום רמת כורזים,ועזרו לו כמה נחלי אכזב,כמו נחל כורזים,והחסימה לכיוון הכינרת נפתחה,הירדן שב להזין את הכינרת וגם את ימת החולה עד שיושבה במעשה נמהר של האדם.

כורזים יושבה לראשונה במאה ה – 1 לפנה"ס ישוב שנמשך ברצף עד למאה ה – 8 לספירה. כורזים נזכרת בתלמוד ובברית החדשה כמה פעמים ואחד מהממצאים החשובים בה הוא בית הכנסת של כורזים,שהוקם בתחילת המאה ה – 1 לספירה והוא אחד מבתי הכנסת הראשונים במרחב ארץ ישראל. בשונה מבתי כנסת אחרים,בצפון הארץ,בית הכנסת בכורזים בנוי כולו מאבני בזלת והוא יחודי ומיוחד בכך. בית הכנסת היה מרכזה של העיר ועמד על תילו עד למאה ה- 7 לספירה.

בניית בית הכנסת מאבני בזלת דורש ידע ואומנות סיתות מדויקים ביותר. בשל קשיותה של האבן אין מקום לטעויות ולא ניתן לתקן טעות,ויחודו של בית הכנסת נובע מרמת הסיטוט באבן שיש בו שאין לה שנייה במבני כנסות בישראל. בית הכנסת זוהה,לראשונה, ב – 1869 על ידי צ’ארלס וילסון. פתחו פונה דרומה,אל עבר ירושלים,ובין סיטוטי האבן והעיטורים שבו נמצא מדוזה מהפנתיאון היווני,דבר שהיה מקובל בראשית הקמתם של בתי כנסת בצפון ישראל.

בין 1980 ל 1984 ערכה רשות העתיקות חפירה נרחבת באתר ובו שוחזר בית הכנסת גתות מבני מגורים ועוד. לאחר החפירה הוכשר האתר לשימוש הציבור כגן לאומי. גם לאחר פתיחת הגן הלאומי ב – 2019 וגם במהלך קורונה 2020 נחפרה גת באתר גת שפתוחה לציבור כבר היום.

בשישי האחרון,לאחר ביקור בתל חצור,עצרנו לביקור שטוף גשם בכורזים והתמונות: הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

תל חצור הוא התל הגדול ביותר במרחב שלנו ואחד הגדולים של העולם העתיק. התל מיושב וברציפות בתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס.

בברונזה המאוחרת חצור היא עיר מדינה ענקית,במונחים של הזמן ההוא,והיא מבוצרת מכל עבריה והתגוררו בה כ- 20,000 בני אדם. חצור יושבת על צומת דרכים חשוב שמחבר בין דרך ההר לדרך הים לכל מי שרוצה להצפין לסוריה ומסופוטמיה וגם בכיוון ההפוך. חצור מקיימת יחסים דיפלומטים על התרבויות שבבמרחב שלנו קרי עם מצרים,מסופוטמיה ועם החיתים שבטורקיה של היום,כמו גם עם תרבויות הים של כרתים ויוון ויש הגורסים שזה סוד הישרדותה.

שיאה של חצור הוא,כאמור,בתקופת הברונזה המאוחרת והשרידים בעיר מצביעים על עיר מדינה שכללה ארמונות מלוכה,מזבח ובתי תפילה שמפוזרים במרחב העיר. חומות העיר,עצומות בגודלן והן מקיפות את כל הישוב.

בשלהי הברונזה התיכונה מוכנעת חצור על ידי כובש ששולח אש ברחבי העיר. תושביה עוזבים אותה ותושבים אחרים באים תחתם,כאשר אדוני חצור החדש מחדש את העיר השרופה,והחרבה,כולל החומות סביבה. את הכיבוש הזה של חצור מקשר המחקר הארכאולוגי לכבוש הארץ על ידי בני ישראל.

הממצא מתקופת הברזל,תקופת מלכי ישראל, כולל מבנים וממצאים המצביעים בודאות על היות העיר חצור עיר ישראלית.

כאמור,חצור יושבה ברציפות מתקופת הברונזה המאוחרת ועד למאה ה- 2 לפנה"ס. פה המקום לציין שחצור בנוייה משני חלקים,החלק נמוך שמשתרע ממרגלות התל וצפונה,והתל עצמו שהוא גיבעה רמה טבעית בדרום האתר. בתקות הברונזה המאוחרת היה רצף ישובי,תחום בחומה,בין שני חלקי העיר. לאחר חורבן העיר בסוף התקופה הזו,נקטע הרצף הזה ורק הגבעה הרמה מיושבת עד לחורבן ועזיבת העיר במאה ה- 2 לפניה"ס.

הממצא הארכיאולוגי בחפירות חצור מצביע על שני ארועי חורבן של העיר,הראשון בשלהי הברונזה המאוחרת וחורבן נוסף,הפעם בשריפה,שמתוארך למאה ה- 13 לפנה"ס. בחפירות שניהל פרופ’ ידין,ז"ל,בחצור נמצאה עיר מבוצרת,וקטנה,המתוארכת לימי שלמה המלך ולצידה עיר מבוצרת שתפסה את כל גבעת העיר מימי אחאב. ידין סבר שהממצא הזה מאשש את הכתוב בתנ"ך בדבר כיבושה של חצור מידיו של יבין מלך העיר תיזה שמאוד התחבבה על מדינת ישראל הצעירה, וידין אף זכה לביקור של ראש הממשלה,דאז,דוד בן גוריון.

ברם,בין ההרס,בשריפה,של חצור במאה ה – 13 לפנה"ס ועד לחומות העיר של שלמה המלך יש פער של כמה מאות,כמה מאות שהעיר היתה,ככל הידוע,עזובה.האם חצור,כמסופר,נכבשה על ידי בני ישראל או שרק הוכללה בשטח ממלכת ישראל הצפונית ויושבה מחדש בימי שלמה וממשיכו אחאב? בעין הביקורת המדעית ולאור ממצאי החפירה באתר סבירה האפשרות האחרונה קרי: חצור נכללה בשטח הטרטוריאלי של בני ישראל וכאשר התפנו מכיבושים והגנה על הארץ,בימי שלמה כאמור,הוקמה בה עיר מבצר כיאה לעיר כה חשובה שיושבת בצומת דרכים שמי שאדון שלו הוא אדון המסחר ווהשפעה הפוליטית במרחב כולו,ממצרים בדרום ועד לבבל אשור וחיתים מצפון.

בשישי האחרון ביקרנו בתל חצור,והתמונות:הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

תל ערד נמצא ברום של 576 מטרים מעל לפני הים בבקעת ערד ומזרחית לבקעת באר שבע. מיקומו של האתר הוא על צומת דרך ההר שמובילה מדרום הארץ וצפונה דרך עמק הירדן,או שכיח יותר,על גב ההר – הרי השמרון. בשל כך תל ערד מהווה נקודה אסטרטגית בשליטה על דרך ההר באכה אזור בקעת ערד וככזה קרץ לרבים מאדוני הארץ.

אתר תל ערד מחולק לשני חלקים: העיר התחתונה והמצודה. בין שני חלקי העיר אין רצף ישובי,ובסך הכל,כפי שנפרט מיד,תל ערד היה מיושב לפרקי זמן קצרים.

בעיר התחתונה של ערד נמצאו 5 שכבות של ישוב. השכבה הראשונה היא מהתקופה הכלכוליתית (באלף הרביעי לפנה"ס) לא מדובר בישוב גדול מימדים ולקראת סוף התקופה הכלכוליתית הישוב נעזב מסיבות לא ידועות.

בשכבה 4 של העיר נמצא ישוב פרזות שהתבסס על מגורים בנקיקי סלע ומערות. הישוב התקיים במקום בתקופת הברונזה הקדומה I (3100-2950 לפנה"ס).

שכבה 3 מתקופת הברונזה הקדומה II (2950-2800 לפנה"ס) פה מתפתחת ערד לעיר-מדינה מבוצרת שנפרשת על פני כמאה דונם ובה חיים כ – 3000 איש. מסביב לעיר חומה ובה מגדלי שמירה. במרכז העיר בור מים שאגר את מי הנגר העילי ושימש את תושבי העיר לשתייה ולחיי היום יום. האוכלוסיה בעיר המבוצרת היא אוכלוסיית המשך לאוכלוסיה שחיה בישוב המפורז – זה של שכבה 4. העיר,בשכבה 3,נבנתה כך שמי הנגר מכל רחבי העיר יוסעו למאגר המרכזי שבטבורה. בתוך העיר נמצאו מקדש ארמון למגורי המלך של העיר-מדינה.

מבני המגורים בערד של שכבה 3 מאוד אופיניים לערד ומאוד אופיני לתרבויות של ערי המדינה בדרום הארץ. בית המגורים מתואר בספרות הארכיאולוגית כ"בית ערדי" שהיה בנוי מחדר אחד מרכזי שהכניסה אליו היא מציר הרוחב של הבית. לאחר מפתן הדלת היה גרם מדרגות קצר שהוביל לחדר שמסביבו דרגש. יתכן והחדר חולק לאזורים על ידי מחצלות או חומר אחר שהתכלה ולא נשמר אך כל חיי הבית נוהלו במרחב אחד שאותו תחמו קירות הבית שנבנו מסלע מקומי. בתום תקופת הברונזה הבינמית דגם הבית הערדי נעלם ואין לו עוד שימוש ו/או ממצא ארכאולוגי המצביע על שימוש בדגם זה.

שכבה 2 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בתקופה זו יש רצף ישובי ורצף של האוכלוסיה משכבה 3 אבל הישוב חדל מלהתפתח ולקראת סוף התקופה נעזב.

הסיבות לעזיבת ערד קשורות בכמה גורמים שחברו להם יחדיו: הגורם הראשון הוא שינויים גיאו-פוליטיים:מצרים,הפרעונית,מרחיבה את שליטתה לאזור סיני ודרום הנגב ומשתלטת על הכרייה והחציבה של המתכות הדרושות להרכיב את הברונזה. גם מצפון נחלשות ערי המדינה ועקב החלשותן אוכלוסיית נוודים מתחילה להכנס לשטח וללחוץ את יושבי ערי המדינה אחוצה. מה שהכריע את גורלה של ערב בתקופה זו היה שינוי במשטר הגשם. אזור ערד מתיבש וכמויות הגשם פוחתות משמעותית ואין היכולת לאגור מי שתייה ומים לחקלאות. כל אלה יחדיו גרמו לעזיבה של העיר ערד,הפסקה בתחזוקת מבני העיר וביצוריה והישוב הולך ומתמעט.

שכבה 1 מתיחסת לשלהי הברונזה הקדומה II. בשכבה זו,עדין,יש רצף ישובי ואוכלוסין שנשארו לאחר עזיבת העיר אך אלה היו מעטים ולא פיתחו את העיר,ספק אם תחזקו אותה בכלל ובסופו של דבר עזבו את העיר והיא נשארה שוממה לפגעי הטבע. העיר נעזבה ללא שכוח חיצוני ניסה להכניע אותה ולא נמצאו בה כל סימני חורבן שנובע ממלחמה אך כן נמצאו סימני חורבן הנובעים מהעובדה שהישוב הלך וקטן לא תוחזק ובסופו,עם גבור היובש,נעזב ולא יושב עוד מעולם.

כאמור ערד חולשת על צומת דרכי מסחר חשובה מאוד. בסוף המאה ה – 12 תחילת המאה ה -11 לפנה"ס על תל שמצפון לערד של תקופת הברונזה נבנית מצודה שבתחילה היתה פרוזה ובהמשך בוצרה כארבע פעמים בין המאה ה – 10 למאה ה – 6 לפנה"ס. במרכז המצודה היה בית תפילה והממצא מצביע על קשר בין יושבי המצודה לממלכת יהודה ומכן מסיקים שבימי יהודה,המצודה שימשה כמצודת גבולה הדרומי של יהודה.

בין המצודה של תקופת הברזל לעיר הערדית של הברונזה הקדומה אין כל קשר לא ישובי ולא של האוכלוסיה ויתכן ואף סביר שמי שהקים את המצודה בחר במיקום בשל חשיבותו האסטרטגית וכלל לא ידע שלמרגלות המצודה התקיימה בעבר עיר מבוצרת ושוקקת חיים. בחלק מתקופות השימוש במצודה,בנוסף למאגרי המים שהיו בה עצמה,נעשה שימוש בבור המים של ערד העיר. הבור נחפר עד שהגיעו למי תהום והוא שימוש כמקור מים ליושבי המצודה.לקראת סוף המאה ה- 6 לפנה"ס נעזבת מצודת ערד ומאז לא נושב עוד תל ערד.

בטרם שמנו פעמינו לקלפי ביקרנו בערד והתמונות: הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

האלה האטלנטית בת למשפחת האלות הצומחות בארץ ישראל. עיקר תפוצתה בצפון הארץ ובספר המדבר.

בעבר,מזג האוויר בהר הנגב היה גשום יותר וחלק מפאונה,דאז,כלל את האלה האטלנטית. עם הזמן הר הנגב התחמם והגשם בו התמעט. האלות האטלנטית שבהר הנגב,אני ראיתי אותן הערוץ עבדת ובבורות לוץ,הן שריד לימים הגשומים יותר בנגב ומעט העצים שנשארו פה נמצאים בסכנת הכחדה בעוד אלה שבצפון הארץ וספר המדבר נמצאות בסטאטוס של:”קרוב לסכנת הכחדה".

האלות האטלנטית שבבורות לוץ מתחילות את פריחת האביב שלהם,ובעת שביקרנו פה,בשישי האחרון,לא ניתן היה שלא להתרשם מיופיה ונכחותה של האלה האטלנטית במרחבי האתר.

ותמונות מעין העדשה של האלות האטלנטיות שבבורות לוץ,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

אירוס הנגב תואר לראשונה ב- 1891 על ידי הבוטנאי ויליאם בארבי. אירוס הנגב הוא אנדמי למרכז ומערב הנגב ונמצא אותו,גם,בחצי האי סיני. מעבר לאזורים אלה לא נמצא את אירוס הנגב. אירוס הנגב הוא המין הדרומי ביותר של תת הקבוצה אירוס המדברי. ציבעו של אירוס הנגב הוא סגלגל והשערות בתוך הפרח,בשונה משאר אירוסי המדבר ואירוס ההיכל שהוא חלק מהם,שחורים.

אירוס הנגב איננו צומח בשמורות הטבע המוכרזות שבנגב ועל כן הוא פגיע אך לא נמצא בסכנת הכחדה. את אירוס הנגב מצאנו בשדה גידול שלו שנמצא בסמוך למחנה הצבאי צאלים,בצידו של כביש 222 בנגב,והתמונות שלו,ושל עוד מהצומח במקום,הם כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

חי רמון,שבמצפה רמון,משמש כמאגר בוטני לצומח של הר הנגב ומכתש רמון שנמצא בסכנת הכחדה. בנוסף,בחי רמון,ישנה מיצג של בעלי חיים קטנים המוצגים בהביטט הטבעי שלהם באזור מכתש רמון ואשר הגיעו לחי רמון או,בשל,הסכנה להכחדתם או,וגם,בשל חוסר יכולת שלהם לחיות בטבע מסיבות שונות.

בשישי,מעט לפני הסגירה,הגענו לחי רמון. את פננו קיבלה מדריכה שתיארה את המקום ותוך כדי תיאור הצביעה על כלוב,פתוח יש לומר,וציינה שהמיצג מכיל חרדון צב מצוי שנמצא בשלביה האחרונים של תרדמת החורף שלו. בעוד אנחנו מתארגנים לצפייה במיצג בעלי החיים,והמדריכה מארגנת להאכלת בעלי החיים שבמיצג ולפתע יצאו מפיה מילות שימחה ובינהן:”הוא יצא,הוא יצא והתעורר!!!” הסתבר שממש באותו הרגע הגיח החרדון ממאורתו והתעורר,לראשונה העונה,משנת החורף שלו.

החרדון,כפי שמיד תראו,התעורר,יצא לשזוף בשמש ועורו החל להשיל. בשעות החום שנותרו:ישיל עורו לאחר מכן יעשה את צרכיו ואז,יאכל את ארוחת "הבוקר" הראשונה שלו לאחר שנת החורף הארוכה.

ולפניכם החרדון שניות בודדות לאחר שהקיץ משנת החורף ויצא לשזוף גופו בשמש של אחר הצהרים:

לגלרית התמונות.

מנחם.

בורות לוץ הוא מקבץ של כ – 17 בורות לאגירת מים מעשה ידי אדם. הבורות מפוזרים על פני שטח של כ – 2 קילומטר רבוע ושימשו לאגירת מי הנגר,בחורף,לשימוש במהלך השנה. כדי למנוע סתימה של בורות האגירה בבוץ,נבנו בורות שיקוע שאספו את הבוץ ואפשרו הזרמה של מים נקיים לבורות האגירה. מתוך 17 הבורות 8 עדיין פעילים עד היום.

ראשית המחקר של הבורות הוא בביקור של נלסון גליק באתר בשנות ה- 50 של המאה ה-20. גליק תיאר את הבורות במסגרת סקר ולא הניח או קבע מי היו האנשים שחפרו את הבורות ומתי. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת,ערך יוחנן אהרוני חפירות באתר ובעקבות הממצאים של עונות החפירה הראשונות נקבע שהבורות נחפרו במאה ה- 10 לפנה”ס,בימי שלמה המלך,ומאז היו בשימוש עד לגלות בבל במאה ה- 6 לפנה”ס. בעונות החפירה האחרונות באתר נמצאו,בסביבת הבורות,ממצאים מתקופות מוקדמות יותר מהתקופת הברונזה המאוחרת שבמאה ה- 16 לפנה"ס אך אין עדויות מאיזו תרבות באו חופרי הבורות.

עד לשנות ה- 80 של המאה הקודמת לא היה כביש שהוביל לבורות לוץ והאתר היה שכוח אל ומעט מאוד אנשים בקרו בו. בשנות ה- 80,בעקבות הסכם השלום עם מצרים,נסלל כביש 171 שהוא כביש הרוחב היחיד בהר הנגב. הכביש מוביל מהר חריף,למרגלות כביש 10 שבגבול עם מצרים,ועד לכביש 40 צפונית למצפה רמון. אורכו של הכביש כ- 33 ק"מ. סלילת הכביש הנגישה את בורות לוץ לביקור של טיילים,הבורות:נמצאים ברום של כ- 800 מטר מעל לפני הים והם אחד המקומות הגשומים ביותר הנגב בכלל ובהר הנגב בפרט.

בשל ריחוקם מכל ישוב ובהעדר מחנות צבא וישובים מסביבם,בורות לוץ הם שמורת אור,בלתי מוכרזת. זיהום האור באתר הבורות הוא מזערי,אם בכלל,וחובבי אסטרונומיה פוקדים את המקום לתצפיות וצילומי אסטרונומיה.

בשישי האחרון ביקרנו בבורות לוץ,עין העדשה שזפה את נוף הבורות ואת הצומח המיוחד של האתר,צומח שאופיני,יותר,לאזורים גשומים יותר במרחבי ארץ ישראל.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות – בורות לוץ.

לגלרית התמונות – הצומח בבורות לוץ.

מנחם.

האדם,בתרבויות שונות,נוהג לצייר גרפיטי על עצמים דוממים. ציורי אדם העתיקים ביותר הידועים לנו,הם בני כ – 40,000 אלף שנה ונמצאו במערות בצרפת ובספרד ומשויכים לתרבות האוריניאקית באירופה.

גם הא"ב הכתוב מקורו בחריתה על קירות של מכרות. הכתב הפונטי,כמו הא"ב העברי,הראשון הידוע לנו נמצא במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם שבחצי האי סיני,כתב יד שמשמש בסיס לא"ב העיברי.

אז,כפי שנרמז,האדם מצייר על מבנים נייחים משחר תרבותו והציורים נועדו לבטא הלכי רוח ואורחות חיים. בטרם המצאת הכתב,היו אלה ציורי קיר ולאחר המצאתו היו אלה ציורי הקיר,כמו בסראביט אל חאדם,שהנחילו לאנושות את הכתב הפונטי – וכל אלה בואכה למאה ה -21 שבה אומני גרפיטי מאתרים קירות של מבנים נטושים כששיאה,בעיני,של תרבות הגרפיטי הוא בגלריה מינוס 430 ציורי הקיר של אומני גרפיטי בולטים בני זמננו שעיטרו את קירות מחנה הצבאי הירדני בקליה שבים המלח.

במאה ה-2 לפנה"ס הר הנגב הוא אזור פעיל מאוד. שבטים בדואים מסתובבים בו לאתר שטחי מרעה לצאן שלהם,שירות מסחר נבטיות,עוברות בו בדרכם מדרום ערב לנמל עזה. כל האנשים האלה,כטבעם של בני אנוש,משאירים חרותות סלע ובהן תיאור של הסביבה שלהם. חרותות הסלע,בהר הנגב פעילות,כאמור,מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד לראשית האיסלם במרחב שלנו,כפי שמעידה חרותת הסלע "אללה" שנמצאת בהר הנגב באתר מצפה ליפה שבהר מחיה.

מה הן חרותות סלע? הר הנגב בנוי מסלעי קירטון שכאשר באים במגע עם האוויר הם מתכסים שכבת פטינה אדמדמה. חרותת סלע איננה ציור קיר שבו כלי חד,או מברשת,מנציח את האומר של הצייר על הסלע אלא: חריתה על מסלע הקירטון המסירה,בעזרת כלי חציבה,את שיכבת הפטינה וחושפת את צבעו הלבן של הסלע כך שהחרותה בולטת בצבעה הלבן על רקע האדמדם של שכבת הפטינה שעל המסלע. ככל שהחרותה עתיקה יותר נראה שגם היא מתכסה בשכבה,דקה,של פטינה כך שניתן לתארך ולסדר את מוקדם למאוחר בחרותות הסלע על פי מידת הלובן של החרותה.

בהר הנגב יש לא מעט אתרים ובהם חרותות סלע ברם:כדי לשמור ולשמר את חרותות הסלע רובם המכריע סגורים למבקרים. חרותות הסלע הן תופעת "גרפיטי" האופינית להר הנגב במאה ה – 2 לפנה"ס ואילך ואין לה אח ורע כולל לא בחצי האי סיני,שם יש – ציורי סלע כמוזכר קודם.

בהר מחיה,הסמוך לעיר עבדת,ישנו שדה ובו עושר רב של חרותות סלע. הרשויות בישראל הכשירו את האתר הזה לביקור הציבור כאתר טבע שמור ומוכרז שהגישה אליו היא חופשית. את האתר כינו מצפה ליפא על שמו של ליפא גל מהנדס ואיש רב מעש בכל הקשור בשמרת הטבע בארץ.

בשישי שעבר ביקרנו במקום והתמונות,כולל הכיתוב "אללה",הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

שישי אחר הצהריים,השמש:מתחילה לערוב. הכסופה צריכה לשחרר מעט מסוסיה אני,והקנון,זקוקים לקצת אוויר נקי וירוק בעניים.

תל גזר,שבשפלה,הוא אחד מתליה החשובים של התרבות הארץ ישראל מהכנענים באכה רומא. בעוד חרטומה של הכסופה מופה אל עבר תל גזר על מנ לקבל עליו את שקיעתו של יום,אני צריך להמודד עם שתי עובדות: הישוב שדרכו אני עובר בדרך לתל הוא ישוב דתי ושעריו נסגרים עם כניסת השבת,והדרך,מהישוב,לצל לא עבירה עבור הכסופה.

מצאתי עצמי משאיר את הכסופה ברחובו הראשי של הישוב,ויחד עם הקנון שלי,עושה דרכי בשדותיו המוריקים אל התל. מהר מאוד מתחוור לי שאם אגיע לתל בעת השקיעה אאלץ לפגוע ברגשותיהם של תושבי הישוב,שלא לדבר:על למצוא עצמי נעול מאחורי שער חשמלי…סגור.

אז התוכנית משתנה ובמקום לעלול לתל ולצלם בו בעת השקיעה אני מחליט לעשות דרכי בשדות ובכרמים שלמרגלותיו,להינות מהירוק ומהאוויר הנפלא ו… לענג את עין העדשה בשרואות עיני.

ובקשה קטנה: השדות למרגלות תל גזר נקיים ובשלבים של הבשלה. זו פרנסתם של אנשים ומי שיחליט לבקר שם אנא:שימרו על הניקיון והדירו רגליכם מהגידולים שם כולל הכרמים – תודה.

והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.

עבדת נוסדה על ידי הנבטים במאה ה – 3 לפנה"ס כחלק מהערים,והמיצדים,לאורך דרך הבשמים שעברה מדרום חצי האי ערב לנמל עזה. העיר נקראת על שמו של מלך הנבטים עבדת – המלך היחידי,בתרבות הנבטית שלאחר מותו הפך לאל,ברם: בתרבות הנבטית שלטו שלושה מלכים ששמם היה עבדת ולא ברור למי מהם הוקדשה העיר,אם כי:המחקר הארכיאולוגי סבור שמדובר עבדת השני שמלך בין 60-62 לפנה"ס.

במאה ה- 1 לספירה משתלטת רומי של מסחר הבשמים והתרבות הנבטית נטמעת אל תוך זו הרומית ונעלמת. בתחילה,הנבטים,הפכו ליושבי קבע בערים הנבטיות שבנגב,בהמשך נטמעו בערים אחרות והתרבות הנבטית,כמו גם קורפוס האלים שלה,פסקו מלהתקיים. מה בדיוק עלה בגורלם של צאצאי הנבטים שחיו במסגרת השלטון הרומי במרחב הנגב בכלל וארץ ישראל בפרט – לא ידוע.

עם ירידת התרבות הנבטית התרבות הרומית משתלטת על העיר עבדת ובמסגרת השלטון הרומי העיר מתרחבת ומקבלת גוון של עיר רומית טיפוסית. את הרומאים תופסים הביזנטים,בתורם,וגם הם מרחיבים את העיר ומחזיקים אותה כמרכז עירוני של הנגב המרכזי.

עם עליית הנצרות מוקמות בעיר כנסיות אך בהמשך ההסטוריה כוחה וחשיבותה של העיר הולך ופוחת. בתום התקופה הביזנטית חשיבותה של העיר יורדת וגם ביצוריה נחלשים והאתר ממשיך להיות מיושב,כשהוא עובר מיד ליד על פי אדוני הארץ,עד שבאמצע המאה ה – 8 לספירה פוקדת רעידת אדמה את העיר שבעקבותיה נזרע בה הרס רב,והעיר נעזבת ולא מיושבת עוד – מאז.

למרגלות תל עבדת מוקמת,בשנות החמישים,חוות מחקר של האוניברסיטה העברית שמטרתה לחקור,אמפירית,את אגירת המים וגידול הגידולים העתיקים שהיו נהוגים באזור מימי הנבטים ועד לסוף התקופה הביזנטית.

ב – 2009 הושחת תל עבדת על ידי שני בדואים שזעמו על הריסת בתים בנגב. הנזק שגרמו,השניים,באתר היה רחב היקף וכדי לתקנו הושקעו בשיחזור האתר ותיקון נזקי ההשחתה כ – 9 מליון שקלים. שני החשודים נתפסו ברם הראיות נגדם נאספו על ידי מדובב משטרתי שהוכרז כלא אמין באופן גורף. בשל כך הגיעה התביעה עם שני המשחיתים להסדר טיעון מקל ושניהם נשפטו לשישה חודשי עבודות שירות,ולא הורשעו בהשחתת האתר מעולם.

בשישי האחרון ביקרנו באתר והתמונות,הן כאן לפניכם:

לגלרית התמונות.

מנחם.