אפולוניה – יום חורף סוער.
יום שישי,יומה ה 111 של מלחמת השבעה באוקטובר 23’. שעת צהריים ותחזית מזג האוויר מספרת על מטחי גשם עם רוחות חזקות.
״כל שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים, כאילו שופך דמים״ שולחן ערוך, יורה דעה רנ״ב
בתיק הצילום שתי מצלמות,האחת ממש לא חברה טובה עם גשם ונלקחה למקרה ויהיה משהו מעניין לספר את סיפורו בעוד המצלמה בסביבה יבשה ובטוחה,והשנייה,קנון,שכבר הייתה איתי באירועי גשם משמעותיים בארץ ובחו"ל ועמדה בהם,לה מחוברת עדשה שגם היא אטומה למים וגם היא שרדה אי אילו אירועי גשם.
מגרש החנייה של פרק לאומי אפולוניה ריק,ושמחנו לקבל את האתר רק לנו ולטייל בו בחופשיות. לאחר הסדרת הכניסה נשלפת הקנון מתיק הצילום,בעוד השמיים מחשיכים פניהן וגשם קל ניתך ארצה,גשם שכזה שאינו מבשר את הבאות.
בעיקול הראשון,מטרים ספורים מתחילת המסלול בפרק,ישנה נקודת תצפית ובה הקנון נקפת על ולוקחת כמה תמונות,אך הגשם,הגשם:חושב לגמרי אחרת. מתך כבד מלווה ברוח עז פורץ עולה לו מים המים,מאיים להעיף אותי על ציודי לכל עבר. עוד כמה צעדים בשביל האתר והגשם הופך למתך ברד ורוח עז שמגעם עם כפות הידיים החשופות,ופה ושם עם עור הפנים,מכאיב כמו סד עינויים במרתפי ארגון מודיעין של אומה אויבת. יחד עם מתך הברד יורד גם גשם,שבחוצפתו,ובעצמתו הרבה,חודר את נעלי ההליכה ממעלה יורד בחוצפה מטרידה מטה וחיש קל נעלי ההליכה האטומות למים הופכות לבריכת שחייה קרה ומשמימה.
מפעם לפעם אנחנו עוצרים,הקנון עולה לגובה העיניים ונאבקת לייצב עצמה במשבי הרוח,ברד/גשם העזים על מנת להנציח את תופעת הטבע הכה מרשימה והעזה הזו.
איכשהו,בנעליים ספוגות במים ובמאבק פיזי ברוח העזה ובמטחי הגשם/ברד אנחנו מצליחים להגיע למצודה הצלבנית של אפולוניה ומבעד לסער מצליחים להתפעל מזעפו של הים ובמפגש האפי בין הסערה לשרידי חומת המבצר. גם פה הקנון עולה לגובה הפנים,הפעם רטובה כהוגן ובעזרת מעקה הבטיחות מצליחה לייצב עצמה ולתפוס כמה תמונות מבעד למסך הגשם משובץ באבני ברד קטנות ומכאיבות.
משלא נראה כי הגשם מתכוון לעזוב או להיחלש,אנחנו מחליטים לשוב על עקבותינו. בדרך חזרה הרוח מתגבר ואתו גלי הגשם משובץ באבני ברד קטנות. פה ושם,מבעד למסך המים,אני רואה סיבות לקמפס סיפור של תמונה וכשהקנון עולה לגובה העיניים היא קצת מסרבת לצלם ובנוסף המבזק הפנימי שלא,שלא היה בשימוש מהיום שנפתחה והוצאה מקופסת המשלוח כשנקנתה אי שם בעבר. המבזק נסגר ובעצירה הבאה הקנון כבר מסרבת לקחת תמונה ובשל מטחי הגשם/ברד,הנעליים הרטובות והרוח העזה אני מוותר לה,מכסה אותה בכפלי מעיל הגשם שלי ואנחנו עושים דרכנו לכסופה החמימה.
בכסופה הקנון מקבלת ליטוף עז במגבת יבשה ומוחזרת לתיק הצילום שנשאר פתוח עד שהגענו הביתה. בבית הקנון עברה ניגוב נוסף,והעדשה נבדקה במצלמה אחרת והסתבר שהיא לגמרי תקינה ומים לא חדרו אותה. הקנון,ישבה על המדף,מבוישת,מזיעה מפעם לפעם וכשמבטינו נפגשים פניה מדברות על מעין סליחה על כי פישלה ומים כן הצליחו לחדור לתוכה ולעשות בה שפטים.
לאחר שהתרגלה לטמפרטורת החדר,העדשה פורקה ממנה,כרטיס הזיכרון והבטריה הוצאו,יבשים יש לומר,הועברה בהדרגתיות לחדר חמים יותר שאט אט הסיר ממנה אי אילו טיפות של מים שבחוצפתם חדרו אליה והשביתו חלק מכפתורי ההגדרות שלה,אלה שטרחתי לקנפג לנוחיות ההפעלה האישית שלי.
חולף לו הזמן ומידי פעם אני לוקח את הקנון לבדיקה ומגלה שעוד כפתור ועוד כפתור חוזר לתפקודו המקורי. חולפת לה יממה,והקנון מקבלת טיפול חמים ונעים,וגם הגשם מפסיק וזה הזמן לצאת החוצה לבדוק נזקים. עדשה מולבשת על הקנון ואנחנו עושים סיבוב בחצר האחורית,מצלמים, מקמפזים ומתמוגגים זה בחברתו של זו. הקנון,עדיין,בחדר החמים והנעים שבבית ומקבלת טיפול להחלמה מהנזלת שספגה. בעונג שבת המשותף לנו מסתבר שרוב הכפתורים חזרו לתפקודם המקורי למעט אחד,זה שמחליף בין צילום בעינית בלבד לבין צילום באמצעות המסך,וגם כמה שיהוקים,מטרידים אבל לא משביתים,בתפקוד הפוקוס האוטטי של המצלמה/עדשה. בינתיים,כאמור,הקנון מקבלת טיפול חמים ונעים באווירת חדר הבית המחומם ובתקווה שבסופו של ההליך תחזור לאיתנה ותתפקד כפי שתיפקדה טרם התנזלה לה במשעולי אפולוניה.
והתמונות שנלקחו,במשעולי אפולוניה,עוד בטרם פערה המצלמה את פי המבזק והתנזלה,הן כאן לפניכם:
מנחם.
