Home Page

יפו,כידוע,איננה עיר עצמאית בישראל אלא היא חלק מהעיר תל אביב ומנוהלת על ידי עיריית תל אביב – יפו. עוד,כידוע,יפו היא אחת הערים,בכלל,ועיר הנמל,בפרט,העתיקה במרחב של ארץ ישראל. בסוף המאה ה -9 לפנה"ס תחילת המאה ה -8 לפנה"ס כותב הומרוס את האודיסיאה ובה הוא מתאר את סיפורו של המלך היווני אודיסאוס מלך אתיקה במסע חזרתו הביתה לאחר כיבוש העיר טרויה. הומרוס מספר על סוס עשוי מעץ ששימש כתחבולה את צבאו של הומרוס על מנת להבקיע את חומות העיר טרויה ולעשות בעיר כבשלהם. סיפר הסוס הטרויאני מהאיליאדה כבש את מקומו בעולם ככנוי לתכסיס שבו משתמש צבא כובש על מנת להערים על צבא מגן על מנע להכניעו בקרב. עד 1870 נחשבה טרויה כאגדה בכלל וסיפור הכנעתה באמצעות "סוס טרויאני" נחשבה לאפוס מיתולוגי שלא נס לחו. ב 1870 הארכאולוג הינריך שלימן מצא את שרידי העיר חפר בה ולימים,נערכו בה חפירות ארכאולוגיות מסודרות המנציחות את היותה של העיר עיר בועטת וחיה ולא אגדה אפית. כמו הרבה מקרים שבהם הוטמעו בתרבות האנושית אירועים או חפצים ששם היוצר שלהם הפך לשם נרדף לפריט נטבעו כמונך גנרי למעשה או מוצר כלשהו. נזכיר,למשל,את חברת פריזידר יצרנית המקרר החשמלי שאת שמה קיבל המוצר הזה כמוצר גנרי, או נזכיר את חברת פלאפון המקומית שפועלה בתחום התקשורת הסלולרית בישראל קיבלה את שמה כתיאור לשירות הגנרי של תקשורת סלולרית ויש עוד דוגמאות רבות ומגוונות. ומהו הקשר בין יפו לבין קשירת אירוע מהעבר כשם גנרי לתופעה אנושית כלשהי? ובכן: ב 1470 לפנה"ס,כשש מאות שנה לפני הומרוס והאיליאידה,מגיע פרעה תחותמס השלישי לעיר יפו. תחותמס מודע לחשיבותה האסטרטגית של יפו,והנמל שלה,לאינטרסים של ממלכת מיצרים ומחליט להשתלט על העיר ולספחה לאימפריה המצרית.?

לא רחוק ממני,עמד מבנה תעשייתי עשוי ברזל ולו גג אסבסט. המבנה הכיל חנות לממכר בגדים תחתונים והיא ננטשה. אנשים לבושים סרבלים לבנים,כלקוחים מסרט מדע בדיוני,פרקו,בזהירות,את גג האסבסט והעבירו אותו להטמנה במקום בטוח שלא מסכן איש. מבנה המתכת פורק ותחתיו נשאר שדה,רחב ידיים,שגודר בגדר פח גלי ובו "צמחו" להם מיני אובייקטים שהזמן עשה בהם את שלו. באוקטובר 2018 סקרנותי גברה,מצויד במצלמה נכנסתי בינות לרווחים שנוצרו בגדר הפח הגלי כדי להציץ במכמניו של השדה הנטוש. בתוכו נגלו לעיני מיני צמחי בר שפשו במקום וכמה וכמה גרוטאות שנזרקו או הנחו בו לנפשם. צילמתי כמה מהם וחזרתי לביתי שבע ממראה העין וממה שתפסה עין העדשה. מאז,במקום הוקם לו קניון שעוד זמן לא רב יפתח את שעריו. מאז 2018 הרבה השתנה. עולם הצילום הולך ומתפתח בתחום מצלמות חסרות המראה,ויחד אתו מערכות הפיתוח הממוחשבות הולכות וצוברות יכולות שב 2018 אפשר היה,אולי,לחלום עליהם. חשבתי לעצמי: יהיה זה מעניין ומאתגר להעלות מהגבוי את התמונות המקוריות,קבצי ה RAW הלא מעובדים,ולפתח אותם מחדש בטכנולוגיה של 2023 שאליה מתווסף הידע והניסיון שצברתי אי מאז. אז,ב 2018,כשפיתחתי את התמונות מהחצר האחורית התנגן לו ברקע "בחצרו של המלך ארגמן" של קינג קרימזון(*). גם הפעם התנגנה אותה היצירה ששיני הזמן לא נגסו בה. והמלך ארגמן,שקצת התכהה בשל השמש, יחד עם האופניים שאתם עשה דרכו לממלכתו שכבר איננה קיימת עוד – הם כאן לפניכם בגרסת 2023.

במאי 2022 בשישי אחד,הבליחה בי ההחלטה לנסוע לקרן ברתות ולבלות קמעה בקרבו של הפרח הנפלא הזה:השושן הצחור. הנעתי את הכסופה,לקחתי איתי שני סטים,אחד לנוף ואחד לתצלומי תקריב של השושן. ולא התאכזבתי. חלפו כשבועיים ושוב "קפצתי" לקרן ברתות שוב להיות בחברתו של השושן אלא שהפעם חיכתה הפתעה: השושן סיים את הופעת האביב שלו קמל ונעלם. מבט בנתוני הצילומים ממאי 2022 מגלה שיום שישי ה 12 במאי,הוא בדיוק אותו תאריך שבו ראיתי את השושן,כך שסביר להניח שגם ב 12 במאי 2023 נוכל לפגוש בו,שוב. כמו תמיד,השכמנו קום ובעוד שחרטומה של הכסופה מלכך את הדרך לקרן ברתות גמלה בלבנו ההחלטה לעשות את המסלול השחור במסלול ברתות,קרי,המסלול,הלוך ושוב,בחורש הטבעי שבאמצעו מרכז פריחת השושן הצחור,שם נבלה במחיצתו ונשוב על עקבותינו,כלעומת שבאנו ואת החלק הנופי,נשאיר לפעם אחרת. חולפות כמעט שתי שעות. מנוע הכסופה מדומם עצמו,ותחת לעץ האלון הקסום אנחנו לוגמים את כוס הקפה החמים,תיק הצילום עולה לגב ו...: יוצאים לדרך. בתוך החורש הטבעי שבמסלול ברתות המסומן שחור,מצפות לנו כמה מצפורי השיר המקומיות,כשעל כולן עולה ומפליא בזמרתו השחרור. גם עצי הקטלב עבי הגזע האדום בגוון הייחודי לשיח הזה,מרתקים את עיננו,כשבין לבין:מבחר מצמחי סוף האביב מבצבץ לו פה ושם,ועליו חרקים,שונים,סועדים את לבם ואגב כך מעבירים את שרשרת ההפריה הבין דורית. פה ושם המצלמה מתקתקת ומנציחה את הצמחים והחרקים שנכרו בדרכינו, ועדיין מנקרת בי המחשבה: האם השושן הצחור אכן פורח וגם השנה נזכה לראות אותו פורח למלוא תפארתו? ככל שהדרך מתארכת סט הצילום ומלאי המים מכבידים על הכתפיים ורק המחשבה שכל זה "שווה את המאמץ" אם רק נזכה לראות את השושן בפריחתו. השביל,המסומן שחור, מתחלף בשביל המסומן כחול,זה,הכחול,הולך במגמה מערבה על שפתו של ערוץ נחל כזיב,שמפעם לפעם שאון מימין המפכפכים עולה מעלה כקורא תיגר. לאט לאט הפאונה והתכסית משתנים לתמונה הזכורה לי מהשנה הקודמת ואני מפטיר:"אנחנו מאוד קרובים למקום פריחתו של השושן" אם רק יהיה שם. עוד כמה צעדים,עוד כמה דקות ולא רחוק מאיתנו נשמעות קריאות פליאה. פתאום,הקולות האלה,הופכים את תיק הצילום הכבד לקל כנוצה,ברור לנו שעוד רגע... זה מגיע. ואז:בעיקול צפוני של השביל על מסלעה,בין עצי הזית... הוא שם! השושן הצחור.מלוא גובהו ותפרחתו הקסומה והאצילית שטומנת בתוכך את התובנה על השאלה:מדוע הנצרות הפכה את הצמח הזה לאחד מסמלי הקודש שלה? לא בכדי. בכמה מקומות באזור גדל השושן הצחור והשתדלנו שלא לפספס אף לא אחד מהם ליהנות ולהרוות את העין ממראהו האצילי ולבלות שעה אינטימית בתככי אמותיו של הצמח הנפלא הזה תוך חדירה זהירה,ומתחשבת,בינות לעלים באמצעות עדשת המאקרו שעל המצלמה. ולבסוף,לאחר שעה ארוכה במחיצתו אנחנו סבים על עקבותינו בדרך שבאנו,לגלות שהשמש כבר בצהרי היום,אורה,וחומה,משנים את מופעי הזמרה של הצפרים,וקיסמו של הבוקר האביבי הולך ודועך.

אירוס ארם נהריים פורח במרחבי הארץ במהלך חודש מאי. בתוככי פרק קנדה,בסמוך לחומה של אתר אמאוס נקרופוליס – לשם שמנו פעמי בשישי אחר הצהריים,על מנת לחזות בפריחת אירוס מסופוטמיה או בשמו העברי:אירוס ארם נהריים. בצהרי יום,מזג האוויר החם מתחיל לעזוב אותנו,הרוח נושבת בערנות והשמיים מתכסים באובך שמשווה ליום תחושה שאנחנו בערבו של יום אף על פי שצהרי היום הם. נסיעה קצרה באחד מאתרי הפיקניק המפורסמים של ישראל מסמן סיפור הדרך שצריך להחנות את הכסופה לפסוע קמעה ולפגוש את פריחת האירוס. כבר בדרך למקבץ פריחת האירוס מקבל את פנינו צבר שמפליא בפריחתו בגון הצהוב,כשדבורים מזמזמות בינות לפרחיו לשאוף מהצוף שלו ובהזדמנות הזו לפזר את זרעו למען הדורות הבאים. מעל כיפת היער,יער אורנים נטוע אדם,נפתח צוהר בשמי האובך האפרוריים ומספר עננים על רקע אפרפר מבצבצים להם ומאירים את מקבץ פריחת האירוס כמעשה תאורן מוכשר,מקבץ גדול למדי ומרשים כדי ויתור על נשימה או שתיים. אנחנו מבלים שעה קלה בחברת אירוס מסופוטמיה בין פרחיו הנושאים מבט לשמיים בגאון,לבין ניצניו שיפתחו להם בהמשך החודש ובין,המעט,שכבר הספיקו לקמול כשהם שומרים את זקנתם כאת צעירותם. משבעה העין הגיע הזמן להרוות את צימאונה של עדשת המצלמה.

עדשות שלהן אורך מוקד של 50 מ"מ הן,אולי,העדשות השכיחות ביותר בעולם הצילום. בעידן הפילם עדשות עם אורך המוקד הזה היו שכיחות מאוד כעדשות קיט וכמעט ואין תיק צילום שאין בו עדשה קבועה אחת עם אורך המוקד הזה. יש שתי סיבות שעדשות אלה שכיחות כל כך,הראשונה: הן קטנות,קלות משקל ומאפשרות זווית צילום נוחה מאוד לכמעט כל סוגה של צילום. השנייה: העדשות האלה קלות ליצור ומחירן שווה לכל נפש. כבר מעידן הפילם ועד למצלמות חסרות המראה של ימינו כל יצרני העדשות פיתחו ויצרו עדשות עם אורך מוקד של 50 מ"מ ומפתחי צמצם שבין F/1.8 ועד ל F/2.2 שכאמור הפכו,ובמידה רבה של צדק,לפופולריות מאוד ועד מהרה זכו לכנוי Nifty Fifty. יום שישי אחר הצהרים אנחנו מגיעים לחוף הים סעידנא עלי שבהרצליה. עוד בתכנון המוקדם מטרת הביקור הזה היא לבקר את מרכז הקינון של השרקרקים שנמצא דרומית למסגד ועל הדרך התלולה מטה אל חוף הים,ולצלם את שקיעתו של יום מערבה מפה אל תוך הים התיכון. ככל יציאה לשטח גם הפעם ציוד הצילום שיצא איתי מותאם לנושאי הצילום או למה שאני יודע לצפות מהצפוי באזור הטיול. הפעם,נושאי הצילום היו שניים,השרקרקים במתחם הקינון שלהם והשקיעה הצפויה בסופו של יום ומשכך יצאו איתי שתי מצלמות,לאחת:מחוברת עדשת זום שתאפשר ללכוד את השרקרקים במתחם הקינון מבלי להפריע להם,והשנייה מצלמה עם עדשת Nifty Fifty שהצטרפה לתיק הצילום שלי שעה קלה לפני שיצאתי לביקור הזה בחוף ימה של הרצליה. הים סער לו והתרומם גבוה מלחכך את מצוק הכורכר של החוף,הרוח שרקה וזעפה והשרקרקים נחבאו להם בקניהם ואף לא שרקרק אחד העז להוציא מקורו או חלילה להראות את יופיו. אז הסתפקתי בלכידת לכתו של של יום על רקע גלי הים השוטפים את סלעי החוף מבעד לעדשת ה Nifty Fifty.

מטס יום העצמאות ה 75 חלף מעלי בשלושה גלים. הגל הראשון כלל מסוקים ומטוסים קלים,שעה קלה אחריו חלף מטס ובו מטוסי קרב ועוד קצת זמן חלף ועבר הגל השלישי והאחרון ובו מטוסי תובלה ומודיעין. בגל הראשון,של המסוקים,פספסתי את שלשת מסוקי היסעור המופלאים משהו,הסתפקתי ברווית העין. הגל השני,של מטוסי הקרב,חלף מערבית ממני וכל שנותר לי הוא לשמוע את קולם בדרכם לעיר השכנה. הגל השלישי,של מטוסי התובלה והמודיעין איחר להגיע וכשהגיע חסר בו אחד ממטוסי התובלה ובמקום שלושה מטוסים,הגיעו רק שניים.

תופעת המשושים בסלעי בזלת איננה תופעה נדירה,היא מופיעה במסלע הבזלת ברמת הגולן בבריכת המשושים,בנחל הזויתן הצמוד ובין עיט, כמו כן,חוזרת על עצמה התופעה הזו במקומו שונים בסקוטלנד,בצפון מערב אנגליה,בארמניה,סציליה,במקומות שונים בארה"ב ובאיים הקוריליים שברוסיה. התופעה היא תולדה של תהליך התקררות לבה כאשר החלק החיצוני,שבא במגע עם האוויר הקר ביחס לחומה של הלבה,מתקשה בעוד בחלק הפנימי ממשיכה הלבה להיות נוזלית ובתנועה. בסופו של תהליך נוצרים עמודי לבה שלרובם צורת משושה אך גם צורת מחומש קיימת בשכיחות נמוכה יותר. בריכת המשושים היא תולדה של שחיקה אירוזית שבה זרם המים בנחל,במקרה הזה נחל המשושים,חורצת מבסלע ובמקומות שונים מייצרת בריכות שאוגרות חלק מהמים,ומהן ממשיך ערוץ הנחל,במקרה הזה לערוץ נחל זויתן וממנו לכינרת. נחל המשושים הוא נחל איתן במרכז רמת הגולן. הנחל מתחיל בנביעות שנמצאות במורדות הדרומיים של הר אביטל. בנביעות,שברובן נובעות כל ימות השנה. מהנביעות האילו חורץ הנחל את מסלע הבזלת של רמת הגולן במגמה כללית דרומה,עד שפוגש את ערוץ נחל הזויתן שביחד ממשיכים ונשפכים לכנרת בצפונה של הימה. סביב לנחלים העושים דרכם בדרום רמת הגולן אל עבר הכינרת הוקם גן לאומי יהודיה שכולל את כל הנחלים הזורמים באזור וביניהם:נחל המשושים,נחל יהודיה נחל הזויתן ועוד. השמורה מחולקת לתת שמורות ובה שמורת נחל המשושים,שבכניסה אליה נשקף נופו של יער יהודיה,יער המכיל עצי אלון התבור ועצי שיזף מצוי ושיזף השיח. בשישי,ביקרנו בחלק של שמורת יהודיה שבה זורם נחל המשושים. המסלול כולל תצפית אל עבר יער יהודיה,דולמן ומסלול תלול,היורד אל בריכת המשושים בכארבע מאות מדרגות סלע ובעומק של כ 137 מטרים,מגיע אל בריכת המשושים וסב על עקבותיו.

לפני בדיוק חודש ביקרנו באתר סוסיתא,שזה לא מכבר נפתח לציבור. היה זה בשלהי תקופת החורף הגאוגרפי של ארץ ישראל,וניכר באתר בכלל ובסביבתו הטבעית בפרט שלא מספיק גשם ירד באזור. אז,לפני כחודש,החורף טרם אמר את דברו... בפסח השני,שחלף זה לא מכבר,קיבל הגולן מנת גשם נכבדת אך עדין לא הגיע לספיקה של הממוצע השנתי,ברם:הגשם רענן את פריחת האביב בגולן,בכלל,ובאתר סוסיתא,בפרט,שלבש: ירוק,צהוב ושאר צבעי האביב. ביקור חוזר באתר מאפשר ראייה אחרת וגישה אחרת להנצחתו בעין המצלמה,נוסיף לזה את שמלת הירוק שלשב האתר וסביבתו ונקבל עין צילומית שונה מזו שהסתכלה על האתר ממש לפני חודש.

בתחילת המאה העשרים בסביבות תל שלף,שבפאתי כפר גבירול שברחובות,היה כפר בשם קובייבה. בגבעה שולטת באזור כפר קובייבה בנה מוסא שהין בית מידות,המעוטר בעמודים וקשתות והיה לאחד הבתים הראשונים בארץ ישראל שהכיל חדר שירותים ומטבח חדרי שינה וחדר אירוח רחב מידות. במלחמת העולם הראשונה למרגלות בית שהין התקיים קרב המכונה קרב עיון קרא. הקרב היה בין חיל מצב אוסטרלי לצבא עות'מאני. הצבא עות'מאני הובס מה שהוביל,בהמשך,למנדט הבריטי בארץ ישראל. במאי 1948 כבר קובייבה נכבש על ידי חטיבת גבעתי ותושביו המקוריים ספק ברחו ספק גורשו. חלקם עזבו את ארץ ישראל כליל,חלקם קבעו מושבם בעיר לוד וחלקם ביפו. בית שהין עמד נטוש ושימש חליפות דרי רחוב או סתם הרפתקנים. עיריית רחובות,שבית שהין נמצא בתחום שיפוטה,ומנהל מקרקעי ישראל,שבית שהין נמצא בבעלותו במסגרת נכסי נפקדים,הכריזו על הבית כמבנה לשימור. מטעמים השמורים עם מנהל מקרקעי ישראל,בית שהין מולא בכ 40 משאיות מלט,קרוב ל 90 קוב מזויין מסוג ב 300,בטענה שזה ימנע שימוש במבנה על ידי דרי רחוב.מלוי בית שהין בבטון מזויין גרם לו לנזק בלתי הפיך.

יום שישי 24 במרס בצהריים,אנחנו מחליטים לקפוץ למגדל צדק לבדוק מה התחדש בו,תמיד מתחדש במשהו בפרק הלאומי הזה,וגם:מאחר ומגדל צדק נמצא על נתיב נדידת האביב,ויש בו בריכות חורף אז ננצל את המקום לצפייה בצפרים הנודדות וגם לצלמן. בתיק הצילום שמתי את עדשת וינטג’ היופיטר M21 עדשת 200 מ"מ על הלומיק קטנת החיישן על מנת לאפשר צילום,מרחוק,של בעלי הכנף – להיכנס לעולמם הקסום מבלי להפריע. כשמניחים הנחות סבירות על בסיס הגיון בריא הן לא תמיד מחזיקות מעמד במציאות. כשהגענו למגדל צדק הסתבר ששלוליות החורף יבשו עד תום וחומו של יום הבריח כל בעל כנף שחשב,ולו לרגע,לעבור במקום. חוץ מנתיב תעופה של נדידת האביב מעל מגדל צדק עובר נתיב תעופה אזרחי של מטוסים המנמיכים טוס לקראת מפגש של המכונות המעופפות המופלאות האלה עם האספלט של מסלולי הנחיתה בנתב"ג הקרוב. באין ציפורים הסתפקנו בלכידת המכונות המופלאות מעשה ידי אדם שהפליאו בטכנולוגיית הנחיתה שלהם מעל לשמי מגדל צדק,למבט מעניין על שרידי המבצר הערבי של מגדל צדק מבעד לעשה במרחיקה ראות.