שטח אגם החולה היה רכושו הפרטי של הסולטן עבדול חמיד השני שהפך את האגם,וסביבתו,לרכושו הפרטי תוך הבנה לפוטנציאל הגלום באדמת הימה לשימושים חקלאיים. כבר עבדול חמיד השני חשב שיהייה זה נכון לייבש את ימת החולה ולהשתמש באדמה שתיחשף לצורך גידולים חקלאיים.עבדול חמיד השני סיים את כהונתו ב 1909 ולא הצליח להוציא לפועל את ייבוש החולה.
תחת ממשיכו מהמט החמישי ב 1914 נתן השלטון העות'מאני זיכיון לשני בעלי עסקים מביירות לייבוש החולה. הזיכיון לא יצא לפועל בשל מלחמת העולם השנייה וחלוקת ארץ ישראל בין המנדט הבריטי לזה הצרפתי כשימת החולה עברה להיות תחת ידו של המנדט הבריטי. ב 1929 החוכרים מלבנון קיבלו מידי המנדט הבריטי זיכיון על שטח ימת החולה,ושטחים נוספים בקרבתה,מתוך כוונה ליבש את הימה ולהשתמש בשטח המיובש לצרכיי חקלאות.
ב 1933 הושגה הסכמה בין בעלי הזיכיון על ימת החולה,ושבי לבנון,לבין הכשרת היישוב על העברת הזיכיון על הימה לידי הכשרת היישוב. ב 1934 נחתם ההסכם שאושר על ידי הנציב העליון הבריטי ושטח הימה הפך להיות שטח של הכשרת היישוב. הכשרת היישוב הזמינה תוכנית לייבוש החולה אצל חברת רנדל את פלמר וטריטון חברה הנדסית שמקום מושבה בבריטניה. ייבוש החולה,עבור הכשרת הישוב באמצעות רנדל את פלמר וטריטון הבריטית,לא יצא לפועל בין השאר בגלל התנגדות נחרצת של מהנדס המים שרנדל את פלמר וטריטון שכרו על מנת לקבל את חוות דעתו. בנוסף תחשיבי העלות תועלת העלו תועלת מועטה מול עלות הפרויקט,ובנוסף לכך פרץ המרד הערבי הגדול ויחד איתו מלחמת העולם השנייה ורעיון ייבוש החולה נכנס למגירה.
עם קום המדינה שטחה של ימת החולה הולאם והפך לנכס של מדינת ישראל הצעירה. גם זו,מדינת ישראל הצעירה,חשקה נפשה בקרקע הכבול בתחתית ימת החולה,כמו גם הוספת שטחים ליישובים יהודיים בעמק החולה על חשבון הימה.
ב 1951 רעיון ייבוש החולה הפך מתוכנית מגירה לפרויקט לביצוע. מתנגדי הייבוש לא הצליחו למנוע אותו אך כן הצליחו להציל כ 4300 מ"ר מימת החולה לצרכי שימור. ההצלחה הזו מוגבלת מאוד שכן רוב החי והצומח הייחודיים לימת החולה נכחד בעת הייבוש ולאחריו והשטח שנותר מחיל רק כמה דוגמאות מהחי והצומח שהיו באזור טרם ייבוש החולה.
המאבק לשמירה של חלק קטן מהימה לצרכי הטבע גרם להקמת החברה להגנת הטבע. בשטח שנותר לשיור לאחר ייבוש החולה הוקמה שמורת הטבע הראשונה שהוכרזה,ככזו,על ידי מדינת ישראל. את שימור שמורת החולה לקחה על עצמה הקרן הקיימת לישראל ורק לאחר מלחמת ששת הימים הועברה השמורה לטיפולה וטיפוחה של רשות הטבע והגנים.
ב 1990 הכירה רשות הטבע והגנים בנזק העצום והבלתי הפיך של ייבוש החולה. על מנת לנסות ולשקם ולו חלק מהחי הצומח והדומם שהיו בימה שיובשה הוצפו שטחים חדשים ברחבי השמורה,הגישה למקומות אלה חסומה למבקרים בשמורה,ומצפון לשמורה הוקם אגמון החולה על מנת לשמר רצף של בית הגידול שהצליח לשרוד את ייבוש הימה.נכון ל 2025 בית הגידול של ימת החולה מוכרז כנכחד לעד למעט כמה פריטים ממנו ששומרו במסגרת שמורת הטבע החולה ובעזרתה של קק"ל בהקמת אגמון החולה. את הנעשה,אין להשיב.
עיתם לבן זנב.
עיתם לבן זנב הוא עוף דורס ממשפחת הניציים שחי ליד מקווי מים וניזון מדגה. העיתם לבן הזנב שכיח בצפון אירופה וגבול התפוצה הדרומי ביותר שלו היה ימת החולה.
אמוץ זהבי (1928-1917) היה זואולוג וביולוג אבולוציוני פרופ’ באוניברסיטת תל אביב ושותפו של עזריה אלון בהקמת בחברה להגנת הטבע. יחד עם עזריה אלון ניהל את המאבק נגד ייבוש החולה. על מנת לתת למאבק צידוק מחקרי לקח פרופ’ זהבי את העיטם לבן הזנב כדוגמה לאסון שעלול להתרחש עם ייבוש ימת החולה. פרופ’ זהבי הצליח לשכנע את פרנסי פרויקט הייבוש שיש לשמר חלק כלשהו מהימה לשם שמירה על בית הגידול הייחודי שלה כולל העיטם לבן הזנב. באחת הישיבות המסכמות את ההתנגדות לפרויקט נשאל פרופ’ זהבי כמה דונמים הוא צריך כדי לשמר את העיטם לבן הזנב,אותו נתן כדוגמה הממחישה את הסכנה. זהבי השיב:4000 דונם. וקיבל,4300 דונם. עד יומו האחרון הצטער שלא נקב במספר גבוהה יותר.
והעיטם לבן הזנב. עם סיום ייבוש ימת החולה נכחד אחרון הפריטים של העיטם לבן הזנב. לאחר ייבוש החולה כמה פריטים של עיתם לבן זנב נדדו לעמק בית שאן,שם מצאו מקווי מים המתאימים לאורח חייהם. העיטמים בעמק בית שאן הצליחו לשרוד עד עוד כמה שנים עד שהאחרון שבהם נטר עקב הרעלה.העיטם לבן הזנב הוכרז בספר האדום של מדינת ישראל כנכחד מהטבע.
ב 1970 הובאו לארץ מאירופה 12 זוגות של עיטמים לבני זנב. לאחר תקופת אקלום שוחררו 11 זוגות בשמורת הטבע החולה וזוג אחד בעמק בית שאן. עד לשנת 2000 שרדו זוגות העטמים ששוחררו בשמורת החולה ובשנת 2000 אף ניצפה בשמורה קן של עיטמים שלא צלח. לאחר ניסיון הכושל הזה,להעמיד דור עתיד בשמורת החולה,הצטמצמה שוב אוכלוסיית העיטם לבן הזנב בארץ ובסוף העשור הראשון של שנות האלפיים שוב נכחד העיתם מנוף ארץ ישראל.
בשנת 2015 בובאה נקבת עיתם לבן זנב מהולנד ושוחררה בשמורת החולה. אליה הצטרף זכר עיטם לבן זנב ששרד בשבי (בחי בר כרמל). הזוג העמיד גוזלים ששוחררו לטבע. סך הכל הזוג העמיד שיבעה גוזלים כולם מקינון של העיטם הנקבה ההולנדית והשורד הארץ ישראלי. כל שבעת גוזלי העטם האלה נכחדו מן הטבע,חלקם בהרעלה,חלקם בטריפה וחלקם בהתחשמלות בקווי המתח שבעמק החולה. גם הזכר השורד מת ככל הידוע מוות טבעי ובשנת 2022 נפטרה,בשיבה טובה,גם נקבת העיתם ההולנדית.
בחי בר כרמל ישנו גרעין רבייה של זוג עיטמים הנתון בכלוב לשימור. הזוג,שהובא מחו"ל,מעמיד כבר כמה שנים דור המשך ומאז שהוקם גרעין הרבייה הזה משוחררים לטבע כארבע גוזלי עיטם לבן זנב כל שנה. מקום השחרור ומעקב אחרי התאקלמותם בטבע הישראלי נשמרים בסוד על מנת לאפשר להם לפתח גרעין טבעי ולחזור לקחת חלק בטבע הארץ ישראלי כך שכיום,ב 2025,איפה שהוא בארץ חיים להם בטבע ובחופשי כמה יחידות של עיטםלבן זנב ולא ידוע על מי מהם שהעמיד,או מתכוון להעמיד,דור המשך מחוץ לזוג שבחי בר כרמל.
למה מקום השחרור והאקלום של גוזלי העיטם מגרעין הרבייה שבחי בר סודי כל כך? אין העיטם לבן הזנב מקבל יחס סודי מועדף. כמדיניות שנועדה לשמור ולהגן של בעלי חיים שמושבים לטבע מקום ההשבה לא מפורסם עד שהוא מכיל אוכלוסייה יציבה שמקורה ברבייה טבעית ללא התערבות אדם. אף אחד לא רוצה שיונתן הקטן יטפס על העץ לבדוק אם יש שלוש ביצים בקן העיטם,ושאבא של יונתן,הקטן,"יאכיל במבה" את הגוזל הרך ודוד שלו,של יונתן כן – ההוא מהשיר,לא יעשה סלפי עם גוזל של עיטם לבן זנב ויפיץ את מיקומו לכל דורש.
חזרה של העיטם לבן הזנב לטבע בארץ ישראל היא רק בחלקה הצלחתו שלו עצמו. העיטם לבן הזנב יציב וללא כל סכנה בצפון אירופה. אם,וכאשר,יחזור העיטם לטבע בארץ ישראל הניצחון הגדול והמרשים הוא לא שלו,אלא שלנו. שלנו בני האדם ניצחון שפירושו ללמוד לחיות עם הטבע שמסביבנו,לשמור עליו ולשמר אותו למען עצמנו הדורות הבאים שלנו וגם… של העיטם לבן הזנב ושאר בעלי החיים המושבים או שהושבו כבר,ובהצלחה,לטבע הישראלי.
העיטם לבן הזנב הוא הסמל הלאומי של מדינת פולין. הוא יציב ולא נתון לסכנה בפולין.
עגורים.
העגור הוא עוף שמיים המונה 15 מינים. רק מין אחד חולף קבוע בשמי ישראל. עגור החן הוא אחד 15 מיני העגורים. בקיץ הוא שוכן בצפון מזרח סין ומונגוליה. כשימים באזור הקיץ מתקצרים מתאגדים עגורי החן ללהקות ופותחים במסע הנדידה המפרך ביתור שעושה עוף שמיים כלשהו. עגורי החן מתאגדים ללהקות ומתחילים את מסעם לאפריקה לחרוף בה. בדרכם הם מגביהים עוף,יותר מכל עוף שמיים אחר,לגבהים של 4875 ועד ל 7925 מטרים מעל לפני הים,כל זאת על מנת לחצות את רכס הרי ההימלאיה. לאחר חציית רכס הרי ההימלאיה ממשיכים עגורי החן במסעם דרומה אל עבר אזורי החריפה באפריקה. מעמט שבמעט מהם סוטים מנתחבי המעוף וחולפים מעל לארץ ישראל מעל לשבר הסורי אפריקאי. בשל המסע המפרך שכולל הגבהה לשיאי גובה רבים מעגורי החן מתים בטרם הגיעו לאזורי החריפה. סיבות המוות הן מתשישות,מרעב ועיטי הזהב שחושבים שהם מעדן מלאכים ולכן מנצלים את חולשתם וטורפים אותם להנאתם מארוחת בשרים דלקטסית.
העגור האפור נודד מארצות מצאו באירופה דרומה לאפריקה והוא חולף קבוע בשמי ארץ ישראל בעונות הנדידה. העגור האפור,כשאר בני מינו,איננו מתאגד בלהקות. בארצות מוצאם העגורים חיים במסגרת משפחתית ומתאגדים ללהקות רק בעת נדידת החורף ובחזרה בנדידת הקיץ. ההתאגדות כלהקה נועדה לחלק כוחות ומשאבים בין הפריטים המרכיבים את הלהקה על מנת להשלים את הנדידה. מחוץ לנדידה,כלור בארצות החריה ובארות המוצא,העגורים חוזרים למגורים במסגרת משפחתית. העגור האפור,כשאר בני מינו,ניזון מהצומח ורק לעיתים נדירות יבלוס חרק כדי להשלים את המאזן החלבוני בגופו. העגורים הם שוכני קרקע,הקן שלהם נבנה על הקרקע וכעוף גדול וכבד גוף פיתחו אסטרטגיה יחודית ללינה. העגורים,בארצות מוצאם,באתרי החריפה וגם באגמון החולה,מתכנסים זה לצד זה בצפיפות וישנים בתוך מאגרי מים. שיטת השינה הזו מאפשרת להתמגן מטורפים והמסגרת המשותפת מנמיכה את סכויי הפרט להיטרף בעת שהוא מבלה את שנתו.
עם הקמת אגמון החולה העגורים שחלפו באזור החליטו לנצל את מקווה המים החדש שינה בלילה באסטרטגיה האופיינית רק להם. בבוקר,כמו רוב בעלי החיים,קמו רעבים והחלו לנקר מן היקב ומן הגורן של חקלאי הגליל ועמק החולה והחלו להסב להם נזקים כלכליים ניכרים. להגנת העגורים התאגדו איכרי האזור,הקרן הקיימת לישראל,רשות הטבע והגנים משרד החקלאות וחברת התעופה הלאומית של גרמניה,לופטהנזה,שהעגור האור הוא סימלה המסחרי. ההתאגדות הזו החלה להאכיל את העגורים שנחתו לשנת לילה באגמון וכתוצאה מזה מידי שנה כמה עשרות אלפי עגורים מחליטים להפסיק את המעוף לאזורי החריפה באפריקה והם נשארים לחריפה באגמון החולה שבו גם מסופק מזונם,והאגמון משמש להם ללינת הילה הייחודית שלהם.
העגורים הם עוף ורבאלי מאוד. קולות היח שלהם מתחילים עם המעוף ומסתיימים רק לעת ערב כשיורדת החשיכה והם לנים את שנתם באמצעו של מקווה מים,במקרה שלנו:באגמון החולה. שפתם ל העגורים טרם פוענחה על ידינו בני האדם,ואולי,טוב שכך. כאמור,העגורים חיים ארץ מוצאם במסגרת מפחתית ולא כלהקות. ההתאגדות כלהקה איננה קשורה למוצא המשפחתי ויוצא שפריטים שוני ממשפחוה אחת נמצאים בלהקות שונות וחוזרים להתאחד רק בחזרה לארץ מוצאם. מהנסיבות האלה ומשיוך נסיבתי של קולות לאירועים שקורים על להקות העגורים בעמק החולה אנחנו מסיקים,על דרך ההיסק הנסיבתי,שהתקשורת הוורבלית של העגורים קשורה בחיפוש ומציאת מזון,בהתארגנות ללינה הלילה,בחילופים בין העגור שמוביל את ראש חץ הלהקה באחר שכן העגור שבראש החץ נושא בעול פיזי כבד שבו הוא דוחף לאחור את האוויר שלפניו ושאר העגורים,שאחריו,נהנים ממשבי האוויר האלה המקלים,מאוד,את הליך התעופה שלהם. עבר לכך קשה לנו,מאחר ואיננו מבינים את שפתם בכלל,שלא להאניש את העגורים ולחשוב ששיחתם נסובה סביב עניני משפחה,חיפוש קרובים וכו,אך:כאמור,זו האנשה שאין לה ביסוס עובדתי.
מאז שהוקם אגמון החולה על ידי הקק"ל,אוכלוסיה של כמה עשרות אלפי פריטים נשארת לחרוף באגמון החולה ולא ממשיכה את מסעה דרומה לאפריקה. העגורים נשארים באגמון כי מזונם מסופק על ידינו וכי יש להם מאגר מים גדול מספיק כדי לבלות בו את שנת הלילה. האם ההתערבות האנושית הזו היא לרעת האגורים או תוספת ברוכה? שאלה שלי לא ידוע על תשובה כלשהי לגביה למעט העובדה שאוכלוסיית העגורים החורפים באגמון החולה לא גדלה ולא קטנה באופן משמעותי ונדידת שאר העגורים,מאירופה לחריפה באפריקה,לא הפסיקה או נעצרה או נחלשה מהותית.
גומא הפפירוס.
במצרים העתיקה השתמשו בגומא הפפירוס לייצור גיליונות נייר עליהם כתבו הסופרים המצריים כתבי יד שונים בשפת ההולוגרפיים של מצריים העתיקה.המצרים הקדמונים השתמשו בצמח גם לייצור סלים,מחצלות חבלים סירות וסנדלים. השימוש בגומא הפפירוס לשם רישום כתב החל במאה השלישית לפני הספירה ועד למאה התשיעית לספירה. השימוש המאסיבי בגומא פפירוס גרם להכחדת הצמח מאזור הנילוס והיום אין עוד צמחי גומא פפירוס שגדלים בטבע של מצריים.
בישראל,הגומא פפירוס היה מהצמחים ששכנו בימת החולה,עם ייבוש הימה והקצאת כמה אלפי דונמים לשימור,שטח שהוא כיום שמורת הטבע החולה,מחי הגומא פפירוס הצליחו לשרוד והם גדלים במאגר המים שבשמורה כצמח בר,המוגן על פי חוק ושאיננו נמצא בסכנת הכחדה.
השרפה שפרצה ב 2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל לא פגעה בצמחי הגומא פפירוס וגם מסכנה זו הם ניצלו.
הקנה המצוי,אף הוא גדל ברחבי שמורת החולה,וגם הוא ניצול של ייבוש הימה. הקנה,בניגוד לגומא הפפירוס,גדל על שפת נחלים ומקווי מים בעוד גומא הפפירוס גדל בתוך מקווי המים והנהרות. הקנה הוא צמח ממשפחת הדגניים והוא צמח שכיח מאוד בשפת מקווי מים בעולם כולו למעט אנטרקטיקה.
נוטריה.
הנטריה היא מכרסם שוכן גדות נחלים וניזון מצמחיית גדות הנחלים. מאחר ובית הגידול הטבעי של הנוטריה הם מקווי מים,ומזונה הוא מצמחי גדות המקווים וגם מצמחייה הגדלה בתוך מקווי המים גופה ש הנוטריה מותאם לשחייה. אוזניה עיניה ואפה ממוקמים בחלק העליון של ראשה ובעת משחה במים האוזניים,הנחיריים והאף נמצאים מעל לפני המים. הנוטריה איננה צוללת בתוך מקווה המים לא לאיסוף מזון ולא כאסטרטגיית הגנה מטורפים.
הנוטריה מסתפקת במועט. היא צריכה מאגר מים מתוקים קטן למדי וכמות צמחייה מועטה על מנת לספק את צרכיה. הפרווה של הנוטריה נחשקת מאוד בתעשיית הפרווה הטבעית ובשל הקלות הקשורה בגידולה,לרבות גידול בשבי כל עוד מעט המים והצמחייה הנדרשים נמצאים,החלו לגדל נוטריות בחוות גידול על מנת להשתמש בפרווה שלהן לתעשיית הפרווה הטבעית.
הנוטריה הובאה לישראל על מנת לגדלה בשבי לטובת ייצור פרווה טבעית מפרוותה של הנוטרייה. הנוטרייה הישראלית התאקלמה היטב בחוות הגידול והפרווה שנקצרה ממנה הייתה באיכות גבוהה מאוד. הפרווה יואה לאירופה והסבה למגדלים רווח כספי נאה. אט אט מחירי פרוות הנוטריה הישראלית החלו לעלות,כאמור בשל איכות הפרווה הגבוהה,ובאירופה החלו גם כן לגדול נוטריות בשבי לטובת קצירת פרוותן. התחרות בין מגדלי הנוטריה בישראל לאילו באירופה הכריעה לטובת מגדי הפרווה באירופה והענף נסגר מחוסר כדאיות כלכלית.
חלק מהנוטריות שהובאו לחוות הגידול בישראל ברחו משביין או וגם שוחררו לטבע משקיצרת פרוותן לא הייתה כדאית כלכלית. בטבע הנוטריה התאקלמה והפכה למין פולש שנמצא בכל מקווי המים בישראל,לרבות בזה שבמורת הטבע החולה,שריד של הימה שיובשה. בשמורת החולה גדלה,גם,שושנת מים לבנה. צמח מים ייחודי לשמורה שהושב אליה לאחר שנכחד בייבוש הימה. הנטוריה,כמי שניזונה מצמחי מים,החלה להזיק לגדולי שושנת המים ופרסי האתר גידרו את מרבצי הגידול על מנת להקשות על הנוטריות להגיע לפרחים.
כפי שראיתם בתמונת הנוטריה משמורת החולה,הגידור לא ממש עזר והנוטריה שצולמה יושבת בתוך גדר ערוגת השושנה ובולסת להנאתה מצמח המים המוגן והרגיש הזה.
ג’מוס.
הג’מוס הוא תאו שבוית על ידי האדם לפני כמה אלפי שנים. הג’מוס הוא שמו בערבית של התאו,ברם:יש להבחין בין תאו בעברית המדוברת לבין תאו בעברית התנככ"ית. במקרא תאו הוא שמו של שור הבר בהבחנה בינו לבין פר שהוא זכר של הפרה שבויתה על ידי האדם. האדם השתמש בתאו לסחיבת משאות חריש וטיחנה ואילו תאו הבר ניצוד לשם צריכת בשרו. בשל ציד מרובה נכחד תאו הבר ואילו הג’מוס,המבוית שרד.
התאו אינו חלק מבית הגידול של ארץ ישראל. תאו המבוית,כאמור,הובא למרחב ארץ ישראל בתקופת השלטון המוסלמי בארץ ונשאר כאן עד שנכחד לאחר קום המדינה. התאו,או בשמו הערבי הג’מוס,גודל בסביבות מקווי מים שבארץ ישראל בר בטבע ולא ברפתות או בחצרות בתי אדם. כשימת החולה הייתה עוד קיימת בסביבתה היו כמה עדרי תאו שנכחדו,כאמור,זמן קצר לאחר קום המדינה.
לאחר מלחמת ששת הימים התגלה עדר קטן של תאו בבקעת בית צ’ידה הידועה גם בשם הבטיחה. חלק מפרטים של התאו מהבטחה הועברו לשמורת החולה והחלק השני הועבר לשמור עין אפק. בשתי השמורות יש גם כיום עדר של תאו האחד מקומי לחולה והשני מקומי לעין אפק. כאוכל עשב התאו מסייע לפרנסי שמורת החולה,וגם לאלה בעין אפק,לחסל מיני עשבים פולשים שלחיכו של התאו טעימים אבל לצומח בשמורה הם מזיקים כך שעדרי התאו מהבטיחה מסייעים בשמירת האיזון האקולוגי בשתי השמורות.
בלי קשר לעדר התאו מבקעת בית צ’ידה בישראל יש שתי חוות גידול תאו שמשתמשות בחלב שלו,של נקבת התאו,לייצור גבינות.
שקנאי.
השקנאי הוא עוף השמיים הגדול ביותר הפוקד את שמי ארץ ישראל בעת נדידת הציפורים בחורף,דרומה,ובאביב,צפונה. השקנאי הוא עוף גדול מאוד וכל מזונו בא מדגים. עד לייבוש ימת החולה אוכלוסיית השקנאים שנדדה דרכינו דרומה עצרו בימה,בלסו מהדגה שלה,צברו כוח והמשיכו במסען דרומה וצפונה בהתאם לעונות השנה.
לאחר ייבוש ימת החולה החלו השקנאים לנחות בברכות הדגים של עמק החולה ושל עמק בית שאן והסבו נזקים כלכליים משמעותיים לענף הדגה. כחלק ממורות הקמת אגמון החולה,הוחלט לרכז מאמץ על ידי הקק"ל,משרד החקלאות ותעשיית גידול הדגים בארץ והאגמון מקבל שלל דגים מידי אדם שמספיק להאכלת השקנאים הנודדים מספיק כדי הסתלקותם מבריכות הדגים גם של עמק החולה וגם של עמק בית שאן. גם במאגר השרון מתבצעת האכלה של שקנאים וגם שם להקות גדולות של שקנאים נוחתות לאכול לנוח ולהמשיך דרומה.
ההאכלה המלאכותית של השקנאים באגמון החולה יצרה תופעה שלא הייתה קודם. חלק מהשקנאים,חלק קטן יש לומר,נשאר לחרוף באגמון,וכדי שלא לפגוע באיזון האקולוגי של האגמון,ובתורו לאיזון האקולוגי של שמורת החולה,דואגים הגופים האחראיים להאכיל את השקנאים שמצידם מנצלים את ההזדמנות ונשארים לחרוף באגמון במקום להמשיך לנדוד דרומה לאפריקה כטבעם של דברים. כמו במקרה של העגורים השקנאים שנשארים לחרוף באגמון לא גורמים לנזק או להפרת האיזון האקולוגי של אוכלוסיית השקנאים בעולם,זו שנודדת בשמי ארצנו.
במקווה המים של שמורת החולה אין לשקנאים מה לחפש. על מנת ךשמר את האיזו האקולוגי השקנאים שכן מגיעים למקווה המים שבשמור לא מקבלים מזון מידי אדם ומסתפקים במה שיש. על כן כמות השקנאים שפוקדת את השמור נמוכה מאוד ולא מזיקה לאיזון האקולוגי בשמורה.
מאחר והמסה הקריטית של נדידת השקנאים כבר חלפה את שמי ארצנו סביר להניח שהשקנאים שנצפו במקווה המים שבשמורת החולה הם או מאלה המאחרים לנדוד או שקנאים סקרנים שבאו לשמורה מאגמון החולה הסמוך.
פלמינגו.
הפלמינגו המצוי הוא עוף נודד שכיח מאוד בכדור הארץ. בחורף נודדים הפלמינגו מאירופה לקניה שבאפריקה. בשמי ארץ ישראל עיר הנדידה היא לאורך חופיו של הים התיכון,מעל לנגב ומשם לערבה וממשיכים לקניה מעל לשבר הסורי אפריקאי.
בישראל שתי אוכלוסיות של פלמינגו יציבה וחורפת. האוכלוסייה היציבה שוכנת בברכות המלח בעתלית ובברכות המלח באילת. בעונת החורף מצטרפות לשני האתרים האלה להקות פלמינגו שחורפות בישראל.
לא ידוע על אוכלוסיית פלמינגו שחרפה או הייתה יציבה בימת החולה טרם ייבושה אבל,פה ושם,להקות פלמינגו חולפות בעונת הנדידה גם מעל עמק החולה ומספר פריטים מועט נשאר באגמון ובמקווה המים של שמורת החולה לחריפה.
הפלמינגו ניזון מסרטנים הגדלים במקווי המים. גון גופו האדום נובע מסרטנים שהוא אוכל וצבעם אדום והם גדלים במקווי מים מלוחים. הפלמינגו שבשמורת החולה לבן כולו וזה כי הוא ניזון מסוג אחר של סרטנים,שגדלים בשמורה והם אינם אדומים ומשכך גופו לבן בוהק.
קורמורן גדול.
הקורמורן הגדול נפוץ באוקיינוס האטלנטי,לחופיו באירופה,ביבשת אמריקה לרבות איסלנד וגרינלנד. הקורמורן ניזון מדגים ובתי הגידול המועדפים עליו הם מקווי מים מתוקים. בחורף אוכלוסיית הקורמורנים נודדת דרומה לאזורים חמימים יותר ובישראל הקורמורן הגדול הוא ציפור חורפת.
הקורמורן ניזון מדגים בלבד אותם הוא צד באסטרטגיה של צלילה אל מתחת לפני המים,תפיסת שלל הדג במקורו,חזרה לפני המים ושם הוא אוכל בולע ומאכל את הדג הניצוד. מבין העופות שוכני מקווי מים מתוקים הקורמורן בולט באסטרטגיית הציד שלו בשל התנהגותו יוצאת הדופן.
אם נצפה בבעלי כנף שצוללים למקווי המים,צדים או מלקטים מתוכם את מזונם ומיד לאחר מכן חוזרים לעוף בשמיים או לשוט על פני המים ובעת צורך להמריא מיד ולהימלט מצייד. כל זה מתאפשר כי הנוצות של אותם בעלי כנף מכוסות בשומן דוחה מים כך שבכל התהליך נוצותיהן יבשות לחלוטין והם יכולים לעוף מיד בתום תפיסת שלל הציד או ליקוט המזון בתוך המים.
הקורמורן,לעומת זאת,אם נצפה בו נראה שהוא צולל,לפעמים יותר מפעם אחת,אל מתחת לפני המים,תופס את שללו,בולע ומאכל אותו ואז נשאר לעמוד במקום אחד למשכי זמן ארוכים מאוד. למה? נוצות הקורמורן אינן מכוסות בשומן דוחה מים. מהרגע שיצא מהמים נוצותיו מלאות במים וכבדות משקל ואינו יכול לפרוש כנפיים ולעוף. בשל כך הוא נעמד על סלע הבולט מהמים,או על ענף בולט מהמים פורש כנפיו מפעם לפעם וממתין עד שיתייבשו ואז יוכל לפרוש כנף ולעוף.
בימת החולה הייתה אוכלוסיית קורמורן מצוי שחרפה. משיובשה הימה אך הושאר חלק קטן ממנה בשמורת החולה שבה לחרוף במקום אוכלוסיה קטנה של הקורמורן שבדרכה מסייעת לאיזון האקולוגי במים העצורים בשמורה זכר לימת החולה.
אגמייה מצויה.
האגמייה המצויה היא אחת מתשעה מינים של האגמייה. זהו עוף מים שכיח באירופה,אסיה,אמריקה ואוסטרליה. עם בוא החורף נודדת האגמייה דרומה ומגיעה למקווי מים בישראל. ראשית מופע האגמייה המצויה בישראל היא בחודש ספטמבר ושיאה מגיע בחודש נובמבר תחילת דצמבר. האגמייה המצויה חורפת בישראל.
האגמייה היא ציפור מים חברותית מאוד ונצפה בלהקות של אגמייות שחורפות במספרים גדולים במקווי מים ברחבי ישראל לרבות שלוליות חורף ואפילו סתם שלוליות שהגשם יוצר. האגמייה ניזונת כל אך תעדיף את הדיאטה שלה מהצומח.נוכל לצפות באגמייות החיות לצידם של שחפים וברווזים.
האגמייה שמה מבטחה במקווה המים שבו היא חיה. בעת שהיא משייטת במקווה המים נראה אחריה שובל מים שמסגיר את מיקומה. בעת סכנה תרפרף האגמייה בכנפיה,תתופף עם רגליה על פני המים ובשילוב של רפרוף כנפיים ותיפוף רגלים על פני המים תכוון עצמה למרכז מקווה המים רחוק מהגדה שם אורב לה הצייד. האגמייה עפה רק בעת הנדידה מארץ המוצא לאזור החריפה ולא משתמשת ביכול התעופה כחלק מאסטרטגיית הבריחה מסכנה.
ברכייה.
הברכייה היא סוג של ברווז שכיח מאוד בכל העולם. הברכייה היא אביו הקדמון של ברווז הבית ממנה הוא בויית על ידי האדם לשמש לו כמזון. הברכייה היא חולפת וחורפת בישראל ובמספרים גדולים מאוד. הברכייה היא אוכלת כל אך תעדיף למצוא את מזונה מהצומח ולעיתים,רחוקות,תאכל הברכייה ממא שתמצא במשק של האדם אך התנהגות זו דיר למדי.
הגוזלים של הברכייה לאחר שבקעו ניזונים בכוחות עצמם,ולא מוזנים על ידי אימם,בעיקר מן הצומח שבקרבת הקן ומאוחר יותר דיאט המזון שלהם זהה לזו של הברכייות הבוגרים. הולך כמו ברווז,מגעגע כמו ברווז ונראה כמו מברווז – אז זה ברווז – לא כן? ובכן,קול הברווז הידוע והמוכר לנו,ואשר נשמע למרחקים מאוד גדולים,הוא קולה של נקבת הברכייה. הזכרים:אילמים. הברכייה משתמשת בקולה כדי למשוך מחזרים ומעבר לכך לא עושה בו שימוש.
הברכייה מתחילה את מסע הנדודים דרומה,לאזורים חמימים יותר,מיד בתום תקופת הרבייה שקשורה בהתחלת התקצרות היממה בכדור הארץ הצפוני. כאשר היממה מתחילה להתארך,עם בוא האביב, מתחילה גם תקופת הרבייה של הברכייה והיא חוזרת לארץ מוצאה לשם כך. לא כל אוכלוסיית הברכייות נודדות,חלקן נשאר בארץ מוצאן למרות התקררות האוויר והתמעטות המזון ומקיימים בו אוכלוסיות קבועות שאינן נודדות.
צב רך מצוי.
צב רך מצוי הוא שוכן נחלים בארץ ישראל. הוא לא היה חלק מהמגוון הביולוגי של ימת החולה. איך בכל זאת הגיע לשרידי החולה שבשמורת החולה?
בסוף שנות השישים תחילת השבעים של המאה הקודמת הלכה והידרדרה אוכלוסיית הצב הרך בנחלי ארץ ישראל. הסיבות להידרדרות האוכלוסיה נעוצות בזיהום הנחלים,בהס בתי גידול ופיתוח מואץ לאורכו של נחלי הארץ.
בניסיון להציל את הצב הרך מהכחדה הועברו צבים רכים מנחלי הארץ למקווה המים בשמורת החולה כגרעין רבייה לשימור של המין הזה מהכחדה. בשנת 1996 הוכרז הצב הרך שבנחלי הארץ כנמצא בסכנת הכחדה חמורה ולמעשה עתידו היה קבוע בגרעין הרבייה שהועבר לשמורת החולה. ב 1994 בעקבות מאמצי ניקוי ומירה על המאזן האקולוגי והביולוגי בנחלי הארץ הועברו חלק מהצבים שבגרעין הרבייה בשמורת החולה לנחלים:נעמן,קישון,חדרה,ירקון ושורק. השיפור באיכות המים ושמירה על מאזן אקולוגי וביולוגי עזרו להתאקלמות הצבים בנחלים שהוזכרו ואוכלוסייתם החלה לגדול. למרות השיפור במצב ההשבה לטבע,הצב הרך הוא בעל דם קר,ועל כן בחורף מנמיכים הצבים את מקום שהייתם אל קרקעית הנחלים ושם הם מגדלים את דור העתיד שלהם. אלא מהי? בקרקעות הנחלים שאליהם הושבו הצבים ישנו חוסר איזון אקולוגי וצאצאי הצבים נמצאים בסכנה שלא יוכלו לשרוד את החורף.
במקביל לזה: גרעין הרבייה של הצב הרח בשמורת החולה הסב לשמורה נזק אקולוגי וביולוגי. ברגע שנוקו הנחלים שהוזכרו ואוכלוסיית הצבים הראה הסתגלות והחלה גם ברבייה בנחלים שהוזכרו,הוצאו כל הצבים הרכים משמורת החולה והועברו לנחלים שהוזכרו.
בשל מצבם המאוד עדין של הצבים הרכים ומאחר והם עדיין בסכנת הכחדה,מידי חורף עוברים פקחי רשות הטבע והגנים,אוספים את ולדות הצבים הרכים,מעבירים אותם למכלאה מבוקרת ומנוטרת בשמורת החולה,ובקיץ,לאחר שהתבגרו והתחסנו פיזית וגופנית,מוחזרים הולדות לנחלים בהם בקעו להמשך מהך חייהם ומתקן גרעין הרבייה מתרוקן מיושביו עד לחורף הבא.
אוכלוסיה קטנה מאוד ומנוטרת של צבים רכים הושארה בשמורה בעיקר כגבוי למקרה ויהיה צורך להתגבר על הכחדה של הצב הרך באחד מנחלי הארץ.
הצב הרך הוא שוכן נחלים וככזה לא היה חלק מהחי של ימת החולה המיובשת והוא נמצא שם,כאמור,רק לצורכי שימור של המין הזה שמצב השימור שלו עבר מסכנת הכחדה למצב פגיע קרי בסיכון משמעותי להיכחד מהטבע.
הביקור שלנו בשמורת החולה זימן לנו לצפות במגוון גדול מאוד של החי והצומח של השמורה,כמעט הזדמנות נדירה לעשות כן. אי אפשר לסכם את הביקור המסקרן הזה מבלי להזכיר את העגולשון שחור גחון.
עגולשון שחור גחון.
העגולשון שחור הגחון הוא מין חסר זנב ממשפחת הצפרדעים שהם דו חיים. העגולשון שחור הגחון הוא מין אנדמי לימת החולה. כאמור,ולמרבה הצער,ימת החולה יובשה ובית הגידול היחידי של העגולשון שחור הגחון נעלם מהעולם. עד לייבוש החולה העגולשון היה שכיח בחופיה המזרחיים של הימה ובביצות המזרחיות של הימה.
ב 1940,בטרם יובשה החולה נמצאו שני פריטים של העגולשון בביצה במזרח הימה. הפריטים הובאו לאוניברסיטה העברית שם עברו שימור (פוחלצו) והם היום חלק מאוסף החי של האוניברסיטה אוסף משומר מפוחלץ.
לאחר ייבוש ימת החולה עלה חשש סביר וכבד כי ייבוש הימה גרם להכחדה מהטבע של העגולשון שחור הגחון. ניסיונות לאתר פריט ממנו בשאריות הימה שנמצאות בשמורת החולה העלו חרס וב1996 הוכרז העגולשון שחור הגחון כמיד שנכחד לגמרי מהטבע ורק שני הפוחלצים שלו,מאוסף האוניברסיטה העברית,נשארו עדים לקיומו בעבר.
בשנת 2000 חוקר ביולוג לבנוני פרסם מאמר ובו טען שצפה בפרט אחד של עגולשון שחור גחון בימת עמיק שבבקעה שבלבנון. שתי משלחות חוקרים יצאו לאזור על מנת לאשש את הממצא,האחת ב 2004 והשנייה ב 2005 ושתיהן העלו חרס. העגולשון שחור הגחון נשאר מין שנכחד מהעולם.
ב 15 בנובמבר 2011 יורם מלכה,פקח רשות הטבע והגנים,מצא באקראי נקבת עגולשון שחור גחון באחד מגדות שאריות החולה שבשמורה. הנקבה נלקחה לבדיקה שאוששה שאכן מדובר בנקבת עגולשון שחור גחון. לאחר הבדיקה הוחזרה הנקבה לשמורה ושוחררה לטבע.
מסתבר: אף כי חשבו בהעגולשון שחור הגחון נכחד מן הטבע הוא כן ניצל את מי החולה שהושארו בשמורת החולה אבל:החוקרים שחיפשו אותו לא חיפשו בשפות המאגר שבו שרד העגולשון ולכן,ומשלא נצפה פריט ממנו לאורך עשרות שנים,הוכרז כנכחד מהטבע.
נכון להיום ישנם כמה עשרות של עגולשון שחור גחון בשמורת הטבע החולה חיים בטבע ללא הפרעת אדם. הפריטים מנוטרים ומשומרים ללא מגע יד אדם או קירבתו והגישה לאזור המחייה שלהם אסורה וגם נשמרת בסוד על מנת שלא לפגוע באוכלוסיה.
עם פתיחת החזית הצפונית במלחמת חרבות ברזל,ובשל הסכנה שאזור השמורה יטווח הועברו עשרים פריטים של העגולשון שחור הגחון לגן התנכ"י בירושלים לשם שימור גרעין רבייה למקרה ותהייה פגיעה בשמורת החולה,או למקרה והמין יפגע כתוצאה מירי לאזור השמורה. עם כניסתה של הפסקת האש בין ישראל ללבנון וחזרת השקט לאזור הוחזרו עשרים העגלשונים לשמורת החולה ושוחררו לנפשם.
מצב השימור של העגולשון שחור הגחון הוא מין בסכנת הכחדה חמורה עם זאת: מאז הקמת האיגוד הבינלאומי לשימור בטבע(IUCN),גוף האחראי לרשימת מצבי השימור של כל החי והצומח בעולם וניהול הספר האדום שבו רשימת מצבי השימור של החי והצומח בעולם,לא ידוע על מקרה של מין שהוכרז כנכחד מהטבע כליל,הכרזה שנעשתה לאחר מחקר וחיפושים שארכו ארבעים שנה,ולבסוף נמצא,בסביבתו הטבעית,שלא ממקור של גרעין רבייה מעשה ידי אדם.
התמונות מהביקור המרתק בשמורת החולה,הן כאן לפניכם.:
לגלריית התמונות – שמורת החולה – נובמבר 2025
מנחם
