שביל שוסטר – מאחורי הקלעים.

כמה ממוקירי העירו לגבי סט התמונות האחרון שפורסם מהטיול בשביל שוסטר,שהתמונות,חלקן או כולן,נעימות לעין ונאות אבל,חדי העין,שמו לב שהתמונות כולן,כל הארבע,סובלות מבעיית פוקוס ניכרת.

במקור,היציא לשביל שוסטר הייתה למטרת שיחרור הסגר ותופעות הלואי שלו. כשתיכננתי את הצד הצילומי של הטיול חשבתי לקחת איתי סט מאוד פשוט: את ה 1000D הישה והטבה,ועליה את עדשת ה 18-135 שלקנון. סט קליל וכזה שאם אתקל שמשהו ששווה לקמפז ולהנציח את הסיפור שלי,אוכל לעשות כך ומצד שני:משרת את מטרת היציאה לטבע שמטרתה הייתה,כאמור,להתאוורר ופחות לצלם.

תחזית מזג האוויר טרפה את הקלפים שכן דברה על גשם ואפילו גשם די חזק. הסט הזה,המצלמה והעדשה,אינם עמידים לגשם ובהחלטה של קצת לפני היציאה לטיול,תוך מבט לשמיים ולאתר של השירו המטורולוגי,היה ברור לי שאני צריך לשנות את הסט ולקחת מצלמה ועדשה שגשם לא מפריע להן.

מאחר והמטרה הייתה להינפש מהסגר,יותר מאשר לצלם,בחרתי סט אחר גם קצת יותר כבד,אבל לא בהרבה,וגם כזה שאם תזדמן לי ההזדמנות לקמפז סיטואציה ולספר סיפור אוכל לעשות כן.

הפור נפל על הקנון 80D יחד עם עדשת הזום הקנון 70-200 F4.

כשהגענו לשביל שוסטר,ומראה פריחת האביב רמז לי לבוא ולצלם את הרחים,הצבתי לעצמי שני כללים מידיים:

לא ארד מהשביל ולא אשנה מאומה מפריח האביב שאל תוכה נכנסתי,אני והמצלמה שי. השביל,אחרי שאעזוב אותו,יהיה בדיוק כפי שקיבלתי אותו.

השנייה הייתה: למרות שהסט שאיתי לא ממש נועד לצילומי מאקרו אקח את האתגר,כפוף לכלל מספר אחד,ואנציח במצלמה את פריחת האביב ואת הסיפור שלה בואכה שביל שוסטר,הרי ירושלים,אביב 2020.

כשחזרתי הביתה היו,במצלמה שלי,69 תמונות. מתוכן סיננתי עשר ומתוכן פיתחתי בלייטרום שבע שלטעמי שיקפו את שראו עיני,שיקפו את הסיפור של הצומח המקום ואפשרו לי להביע,בפיתוח התמונות,את הסיפור שרציתי לספר.

במהלך הימים שאחרי הטיול,השתתפתי בכמה דיונים על סט עדשה ומצלמה למתחילים את דרכם בעולם הצילום. דיברתי בלהט על על מצלמות,טיפולוגיה,עדשות,וקוס וצילום תמונה עם סיפור שהצלם מספר בה מול תמונה שהיא הנצחת הרגע בלי סיפור ובלי הכנסת הפן האישי של מי שהציץ בעינית המצלמה.

…ואז חשתי לעצמי: צילום זו אומנות. המצלמה והעדשה הם האמצעי ליצר את התמונה אבל אני,זה שמציף לתוך העינית ומקמפז את הסצנה והסיפור שלה ואת מה שאני ראיתי,מי אמר שצילום צמחים חייב להיעשות בעדשת מאקרו. מי אמר שהפוקוס ולהיכן הוא מופנה חייב להיות תחת כללי שלושת השלישים,ומשולש החשיפה,מי אמר שאי אפשר לצלם תחת תנאים מאתגרים ובכל זאת לקמפז משהו שיספר את שראו עיני ואת הסיפור שאני רוצה לספר עם סט,שעל פניו,לא נועד לסוגת הצילום הספציפית הזו.

בחרתי,מתוך התמונות שלא פותחו קודם לכן,חמש תמונות שחשבתי שישרתו את התשובה "למי אמר" כך שתהייה נעימה לעין,תספר סיפור ותאתגר את הצופה בזמן שהוא צופה בתמונות.

הפעם,פיתחתי את התמונות בתוכנה אחרת,בפינט שופ פרו. פנט שופ פרו היא אחות קטנה ומתחרה לפוטושופ של אדובי. כבר כאן אומר שלמרות הכולות האומנותיות שהתכונה הזו מאפשרת שום דבר לא הוכנס או הוצא מהתמונות שפותחו.

תמונה אחת,מהחמש שבחרתי,לא השביעה את רצוני ונשארתי עם ארבע שהועלו לתכנת הפיתוח ישר מקבצי ה RAW של הקנון.

מעבר לסט פעולות שנועדו להביא את התמונה לרמה הצילומית ולשפה הצילומית שסיגלתי לעצמי,כן השתמשתי באחת מתכונותיה המעניינות של פיינט שופ פרו והיא: אפשרות להזיז את הפוקוס המקורי של העדשה למקום שאליו אני רוצה להזיז אותו,כך שבאמצעות התכונה הזו אני רוצה להוליך את עין המשתמש,לספר את הסיפור של התמונה,ולקשר אותו למה שאני ראיתי בזמן שהייתי בקרבת האובייקט וצילמתי אותו.ואת הסיפור שלי…באמצעות התמונה.

אני מצרף,שוב פעם,את ארבעת התמונות המדוברות,כדי שאחרי שנחשפתם ל"מאחורי הקלעים" שלהן תוכלו לשפוט אותן בהתאם.

בהוקרה,ותודה למעירים.

מנחם.