הנזירות היא תופעה אסורה ביהדות ובאיסלם,הסתגפות וחיי עוני הם תולדה של תנאים סביבתיים ושתי הדתות האלה אוסרות חיי עוני והסתגפות כדרך חיים. גם הנשואין והקמת משפחה הם ציווי מרכזי ביהדות ובאיסלם ומשכך הנזירות זרה לדתות האלה.
הנצרות צוברת תאוצה במאה השנייה לספריה. בשלב הזה זו דת נרדפת והחוסים תחתיה,ביחס לכלל האוכלסיה מעטים. עם נפילת האימפריה הרומית,בשלהי האלף השלישי לספירה,צוברת הנצרות תאוצה והופכת ליותר ויותר שכיחה. בתחילת המאה הרביעית,לספירה,מוקמת ממלכת ביזנטיון,שלימים הופכת לאימפריה הביזנטית שמחליפה את רומי,ראשי האימפריה ממירים דתם לנצרות,מדתות פגניות למינהן,והופכים את הנצרות לדת של האימפריה. זו הפעם הראשונה בהסטוריה האנושית,ולצערי לא האחרונה,שאין הפרדה בית הדת למדינה.
תנועת הנזירות מתחילה בשני מוקדים,בערך באותו הזמן אך בצורה שונה. הנזירות המשותפת שבה חיים הנזירים בלאורות מתבודדים כל ימי השבוע ונפגשים במנזר המרכזי פעם בשבוע,ביום ראשון,לארוחה שיח משותף ולימוד משותף. צורה זו של נזירות מתפתחת במצרים ומתפשטת במהלך המאה הרביעית לספירה מזרחה לעזה,מדבר יהודה סוריה אסיה הקטנה,ובהמשך לאירופה.
צורה נוספת של נזירות שבה הנזירים חיים בדד בלאורות,נזירים הרמיטים, שכל זמנם מוקדש לעבודת האל ולמאמצים למחייה ממה שיש בסביבה הקרובה. נזירות מהסוג המתבודד הזה מתפתחת במדבר יהודה במאה השנייה לספירה ובעת ההתפשטות של נזירות הלאורות והמנזרים המשותפים,ממצרים במאה הרביעית לספירה כאמור,סוג זה של נזירות הולך ונעלם.
במאה השישית לספירה צורה חדשה של נזירות תופסת במרחב מדבר יהודה,ובעולם הנוצרי בכלל. זוהי נזירות הקוינוביון,כלומר:הנזירים מתכנסים למנזר אחת שמונהג על ידי אב המנזר. חיים במנזר עצמו ומקימים מערכת משותפת של חיי הסתגפות עוני תפילה ולימודים,תוך תמורה של כל נזיר לכלל המנזר – משהו שדומה לתנועה הקיבוצית של ישראל בתחילת דרכה. צורת חיים זו מוכיחה את עצמה בעת שנכנסים למרחב האיסלם ואחריהם הצלבנים,וצורת חיים זו נמשכת בנצרות עד היום.
ביום שישי האחרון יצאנו למסע בעקבות הנזירות במדבר יהודה. המסע שלנו לא בהרכח היה על פי סדר הזמנים ההסטורי אלא על פי סדר גישה למנזרים ממערב למזרח. שניים מהמנזרים שבהם ביקרנו אינם פעילים עוד,אחד מהם פעיל והמקום האחרון איננו מנזר אלא ביקור בארץ המנזרים – קאסר אל יהוד,ביקור חוזר שלי באתר.
מנזר מרטריום.
המנזר מוקם על ידי מרטריום מקפדוקיה והיה פעיל מתחילת המאה החמישית למאה ועד לסוף המאה השביעית לספירה.המנזר מתחיל את דרכו כמנזר ומסביבו לאורות של נזירים אך עד מהרה הופך למנזר משותף מסוג הקוינוביון כשלצידו אתר אירוח לעולי הרגל לירושלים. ראשית המנזר הוא בלאורה של מרטריום מקפדוקיה אך עד מהרה מצטרפים אליו נזירים נוספים,מוקם המנזר ובית ההארחה שלצידו,ומרטריום עצמו עוזב את המנזר והופך לפטריאך בירושלים. בתקופת היותו של מרטריוס הפטריאך של ירושלים לובש המנזר את צורתו המפוארת ומכאן ההשערה היא שמרטריום היה יוזם הקמת המנזר,אך לא היה האדם החשוב שחי בו. כתובות וקברי קדושים באתר מעידים על אישים אחרים שככל הנראה היו מאנשי המפתח החשובים של המנזר.
והתמונות ממנזר מרטריום,הן כאן לפניכם:
מנזר אותימיוס.
אותימיוס (יש לבטא אב-טי-מיוס) נולד בארמניה ב 377 לספירה. אודות נסיבות הולדתו אנחנו יודעים מעט מאוד אבל לאימו ולנסיבות לידתו מיוחסות אגדות הדומות,משהו,לסיפור לידתו של יהושוע הנצרתי.
אותימיוס מגיע למדבר יהודה סביב 428 לספירה ובמהלך חייו באזור הוא מקים מספר רב של מנזרים לרבות מנזר אובתמיוס שבמישור אדומים,מנזר במצדה בנחל זיף ועוד. מנזר אותימיוס מוקם כלאורה שבה מספר של נזירים מתבודדים חיים סביב למבנה המנזר ונפגשים בו אחת לשבוע בימי ראשון. המנזר מתפקד כלאורה עד למותו של אותימיוס בשנת 473 ואז הוא הופך לקוינוביון שבמרכזו קריפטה שתוך הקפלה שבה נקבר אותימיוס עצמו. המנזר מוקף חומה ומחוץ לחומה מוקם בור מים שאוגר את מי השטפונות מאגן הניקוז של נחל אוג.
מנזר אותימיוס מתקיים,כמנזר,עד למאה ה 13 לספירה. במאה ה 13 המנזר ננטש והופך לחאן דרכים ומקבל את השם חאן אל אחמר – הפונדק האדום. המקום משמש כחאן עד לראשית התקופה העות’מנית שבמהלכה ננטש לעד.
והתמונות ממנזר אותמיוס,הן כאן לפניכם:
מנזר דיר חיג’לה.
מנזר דיר חיג’לה מוקם בתקופה הביזנטית והוא מוקדש לגרסימוס שלו מיוחסת הקמת לאורה באתר המנזר קודם להקמתו של המנזר. המנזר הוא קוינוביון והוקם ככזה מלחתחילה.
את המנזר מקים הירונימוס והוא מוסר את ניהולו לידי גרסימוס שמנהל אותו בראשית דרכו. ב 614 נחרב המנזר בידי הפרסים ועם כיבוש הארץ על ידי האיסלם,ב 640 לספירה,משוקם המנזר ונזירים חוזרים לחיות בו.
ככל הנראה מבנה המנזר קרס ושוקם כמה וכמה פעמים והמרכזי שבהם בוצע בימי השלטון האיסלמי שהחזיק מעמד עד 1837 או אז ספג המנזר פגיעה משמעותית בעקבות רעידת אדמה. ב 1890 הפטריאכיה היונית אורטודוקסית,שתחת חסותה פועל המנזר,שיקמה את המבנה על בסיס מבנה מהתקופה הביזנטית שהיה באתרו.
עד 1970 דיר חיג’לה היה מנזר שכוח ומבודד ברם: ב 1970 בסמוך למנזר סללה מדינת ישראל את כביש 90,והמנזר הבודד הפך להיות על אם הדרך ובעקבות כך הגיעו לו זמני עדנה שנמשכים עד היום. כביש 90 הנגיש את המנזר לתנועה של צליינות שהביאה לו את עדנתו לא מעט בזכות אב המנזר,כריסטוס,שמאז שנות השיבעים משמש כאב המנזר והוא האחראי לפתיחת מרחב המנזר לתיירות,לצליינות ולשיתוף פעולה עם תושבי יריחו לרווחת המנזר.
והתמונות מדיר חיג'לה,הן כאן לפניכם:
קאסר אל יהוד.
קאסר אל יהוד,מצודת היהודים בתרגום חופשי,הוא אתר טבילה המקודש לנצרות שנמצא בירדן הדרומי צפונית לים המלח. מסביב לאתר הקדוש הזה הוקמו מנזרים,רובם נטושים היום וחלקם פעילים והאזור כולו נקרא:”ארץ המנזרים".
עד 1967 האתר שימש לביקור של ציילנים ברם: פעילות עויינת לישראל שהתנהלה באזור גרמה לפיזור מיקוש ומחסומים והגישה לאתר הקדוש הפכה מסוכנת כדי בלתי אפשרית.
אחרי 1967 עובר האזור לשלטון צה"ל אך עדיין סובל מבעיות של הסתננות ופעולות איבה כנגד ישראל. מעבר מיקוש לא מעט מהמנזרים ננטשים חלקם מרצון וחלקם בשל שיתוף פעולה עם מסתננים מירדן והאתר נסגר לגישה של צלינים בכלל ואזרחים בפרט.
בתחלית שנות ה- 80,בעקבות לחץ של הכנסיה,מקימה ישראל את מרכז הטבילה והצלינות בירדנית, אתר זה ממוקם דרומים לסכר דגניה ושימש את הצלינים לטבילה וציילנות עד 2011.
ב 2011 בעקבות מבצע לאומי לפנוי מוקשים ועקב השקט שהושב לאזור בעקבות הסכם השלום עם הממלכה האשמית,ירדן,נפתח האתר לביקור של אזרחים וצילניים. המיקוש,ברובו,הוסר דרך הגישה לאתר מוסדרת ומי שלא פוחד ממים קרים וקצת סוחפים יכול לחצות את הירדן לגדה המזרחית ולבקר במנזר הסמוך ללא צורך בהחתמת דרכון בכניסה לממלכה האשמית.
והתמונות מקאסר אל יהוד,הן כאן לפניכם:
מנחם.
