יום שישי התשיעי ביוני. מראש תכננתי להגיע לפתח נחל רחף ולהגיע לעת ערב,ליהנות,ולצלם,את השקיעה,להישאר את הלילה בחניון הלילה שבמקום ועם אור ראשון שוב לשזוף את העיניים בעלות השחר וגם להנציח בעין העדשה. לפני שיצאתי לדרך בדקתי את תחזית מזג האוויר העדכנית,והממצאים היו מדאיגים,מחד גיסא,ומאתגרים מאידך גיסא. שני נתונים משכו את תשומת לבי: העובדה שבלילה עולה הטמפרטורה ובבוקר צפוי יום שרב חם מאוד,רוח עם משבים של כ 13 קמ"ש וצפי לאובך וגשם. מזג אוויר לא יציב שמאתגר מאוד מבחינה צילומית בכלל ובים המלח בפרט.
אזור הדרום,בכלל,הערבה ובקע ים המלח,בפרט קיבלו השנה כמות גשם גדולה מהממוצע הרב שנתי. כבר במהלך חג השבועות,בבסיס האם שבחי בר יטבתה הבנתי שלריבוי הגשם יש מחיר ושאאלץ לשלמו,והוא:החום יחד עם מקווי מים חשופים מביאים אתם יתושים והצפי למתקפת יתושים בפתחו של נחל רחף לא הייתה משהו שלא לקחתי בחשבון.
ב 1910 בעיר איגלאו שבחבל מוראביה,אז בשטח אוסטריה היום חלק מצ’כיה,נולד שמעון רודולף ויסנשטין,שלימים כונה רודי בצירוף שם משפחתו. בין השנים 1929 ל 1931 למד רודי גרפיקה וצילום בבית הספר הגבוה לצילום וגרפיקה שבוינה אוסטריה. 1936 אורז רודי מזוודה ובה בגדים,תעודת,כולל תעודת עיתונאי,ואת מצלמות הרוליפקס,פלאובה מקינה,פרימה פלקס,לייקה ולינהוף ונוחת בחופי ארץ ישראל,נמל יפו. את פעמיו,מנמל יפו,שם רודי אל עבר קיבוץ. כעבור יום הבין רודי שאין לו מה לחפש בקיבוץ,לקח את חפציו ועבר לתל אביב,שם קבע את מקום מושבו עד למותו באוקטובר 1992.
כשעה ומשהו לפני השקיעה הכסופה ואני מגיעים לחניון הלילה שבפתח נחל רחף. חומו של יום עוטף אותנו והשמש,יחד עם עננות גבוהה ורוח שמשנה בכל רגע את פני השמיים ומלווה את השמש מערבה אל עבר שקיעתה. התארגנות קצרה להוריד את אבק הדרך והדריכות הנדרשת מבריוני הכביש,כוס קפה מהביל והמצלמה מתלבשת על החצובה שהבאתי והעין סוקרת ושבעת ממראות היום ההולך והשוקע וסצנות שונות של שקיעתו מונצחות בעין העדשה תוך שאני מתפעל מיופיו של היום ההולך ונעלם,של אור השמש ההולך ונמוג אל מול השינויים התכופים באור המתממשים באדיבות הרוח שמביאה אתה את חומו של לילה ... ואת היתושים.
כבר ב 1936 מצלם רודי את רחובותיה של תל אביב,חיפושי נשק בעקבות המאורעות ואת הלוויתו של ראש העיר הראשון של תל אביב,מאיר דיזנגוף.עד מהרבה משתלב רודי באירועים משמעותיים בתולדות ארץ ישראל,בכלל,ותל אביב בפרט. ויסנשטין מגיע לקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומנציח את ארתורו טוסקניני שבא לנצח על קונצרט הפתיחה/ההקמה של הפילהרמונית. בלהט הצינות מתגייס רודי לטובת הנצחה של המפעל הציוני ובמקביל משמש כצלם הבית של ארכיטקטים מובילים שפעלו בתל אביב בשנות הארבעים ובינהם:אברהם יסקי,אריה שרון ודב כרמי.
עם רדת החשיכה מתגברת הרוח וחומו של יום עולה. בין המשבים אני נוטע את האוהל שלי ומכין לעצמי ארוחת ערב. בתוכנית,להמשך הלילה,היא להיכנס לאוהל ולעשות בו את שנת הלילה שתסתיים בשעה קטנה לפנות בוקר,אז:אתארגן לצפייה בשחרו של בוקר ולצלמו באינטימיות המיוחדת למקום הנמוך בעולם.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה רודי ממשיך להסתובב בארץ ולהנציח במצלמותיו את המפעל הציוני. באמצעות קק"ל והסוכנות היהודית מופצות תמונותיו של ויסנשטין באירופה בקרב יהודים במטרה להאיץ את החלטתם לעלות לארץ ישראל.במקביל: רודי מצלם תמונות מארץ ישראל,בכלל,ומנופיה בפרט. תמונות ששמר באוספו הפרטי. ב 1940 בכיכר מוגרבי,שבתל אביב,מקים רודי את הצלמניה. חנות צילום אותה הוא מקים עם שלושה שותפים,שעד מהרה פורשים מהשותפות והצלמניה נשארת בבעלתו הפרטית של רודי. מאז שהוקמה הצלמניה ועד למותו של רודי ב 1992 פעלה החנות ובה,גם,נשמרו התשלילים והתמונות מאוספו הפרטי של ויסנשטין. לאחר מותו המשיכה אשתו,מרים,לנהל את החנות עד למותה שלה או אז נסגרה הצלמניה ואוספו הפרטי של רודי הפך לנחלת הכלל באדיבות משפחתו.
הלילה עוטף את חניון נחל רחף,וכמובטח הטמפרטורה עולה.רוח מסיע את ענני השמים שבתורם,מעלימים וחושפים את הירח ששולח את קרני אורו מבינות לעננים ומיצר תמונות שמשכיחות ממני את הצורך להתכנס לתככי האוהל שלי ולעצום את עיניי. למרגלות החניון עובר כביש 90 ומפעם לפעם חולפת בו מכונית,אוטובוס ובו אנשים מנומנמים או פול טריילרים המתקשים בטיפוס בעליה שבקטע הכביש הזה,ולא מעט הן מקושטות בשלל אורות,חלקם נדרשים על פי חוק וחלקם לא,אור המפלח את חושכו של ליל. והיתושים? הם מוצאים להם את ההזדמנות לחגוג עלי ולהטריד,ואני מחליט את הלילה הזה לעשות ער לחלוטין,ולהנציח בעין המצלמה את שקורה מעלי,בשמיים,ולפני לחופיו של ים המלח ולמרגלותיו,במכוניות הנעות בכביש 90.
בה’ באייר 1948 מוזמן רודי לטקס הכרזת המדינה. כפי שסיפר בהמשך אחזה בו התרגשות רבה וכל מה שהצליח להנציח במצלמה שהייתה אתו זה את דוד בן גוריון מקריא את מגילת העצמאות. תמונה אייקונית מטקס הכרזת המדינה,תמונה שזיכתה את ויסנשטין בפרסומו הגדול וכאחד מצלמיה הדגולים של ארץ ישראל. עם הקמתה מדינת ישראל מעצבת לעצמה שטרי כסף. שטר בערך 10 לירות נושא דיוקן שמקור ההשראה של הגרפיקאי שעיצב אותו הוא פורטרט עצמי של רודי ויסנשטין.
רודי אהב מאוד את ארץ ישראל ונופיה. עיקר עיסוקיו,כצלם,היו בתחום העיתונאות והנצחת חייה של ארץ ישראל תחת המפעל הציוני ולאחר הקמתה,את מדינת ישראל,בין השאר כצלם מטעם האו"ם.רודי לא זנח את אהבתו לנופיה של הארץ. הוא לקח קורס בידיעת הארץ והדרכת תיירים וניצל את הידע הזה כדי לצאת אל נופיה של הארץ עם קבוצות של מטיילים ובמהלכן צילם תמונות מנופיה של הארץ,תמונות שלא פרסם אלא שמר באוספו הפרטי.
הלילה הולך ומתעמק לו,המצלמה מוצבת על חצובה ומפעם לפעם ככל שהתרחשויות שונות קורות בנוף שלפני אני מנציח את המאורעות,כשלאור מסך המצלמה מצטרפים היתושים שחוגגים את הימצאותי כדי לקחת דגימות מדמי,כו גם להראות את משיכתם למקור אור,מה שמהר מאוד משתלב עם הצורך לחסוך שימוש בבטריה של המצלמה ומסך המצלמה מודלק אד הוק לצורך לקיחת צילום המנציח את הלילה ונכבה מידית לפני...מתקפת היתושים.
בארבע לפנות בוקר סערת ברקים מדרום לי מפלחת את שמי הלילה,במתזי אור מרהיבים שיחד עם נופו של מדבר וים המלח מעוררים בי התרגשות מהולה בחשש שעוד מעט ירד גשם ואני בפתחו של נחל אכזב שלא יתבייש להוליך מים בתצורת שיטפון.
אור ראשון במציע,סערת רעמים וברקים בשמיים וחיש קל ובעקבותיה גשם ניתח ארצה. מחשש שאתקע במקום בעת שיטפון אני אורז את האוהל,המצלמות מוחזרות לכסופה ואנחנו נוסעים למקום גבוהה יותר,ובטוח יותר,בשפך נחל בוקק מעט צפונית לבתי המלון שבשפך זהר. פה,בשפך נחל בוקק,אני מקבל את בוקרו של שישי עד שגם לשם מגיע הגשם שאתו,ותחתיו,אני עושה את דרכי חזרה הביתה.
